רשב״א על בבא מציעא ס:

א"ל זבנן. פירש הראב"ד ז"ל, דישראל היה ושכירות לזמן היה, וקראו מכר לפי שאפילו המוכר עצמו לשש נקרא מכר. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קאמר ליה רבא ויהיו עניים בני ביתך, אין לך עני גדול מזה שהוצרך למכור עצמו. ורש"י ז"ל פירש דכנעני היה, גם זה אינו מחוור בעיני, דכנעני זה אם לא נשתחרר, היאך יכול למכור את עצמו, דאדון הוא, ואם נשתחרר הרי זה כישראל גמור. ושמא בעבד כנעני שהפקירו רבו דעדיין צריך גט שחרור (גיטין לח, ב). ומסתברא דערל ממש היה, ומכירה ממש הוה.

איזהו נשך ואיזהו תרבית. בגמ' מפרש, דנשך ותרבית לחדא מילתא, ולא חלקו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.

כיצד לקח הימנו חטים מדינר זהב לכור וכן השער. ירושלמי (דפרקין ה"א) אמר ר' בא בר (זמונא) [כהנא] והוא השער היפה לעולם, פחות מכאן ווי לזבונא, יתר מכאן ווי למזבנא.

גמ': והא קראי כתיבי נשך כסף ורבית אוכל. פירש רש"י ז"ל, ומדחלקו הכתוב לב' לאוין ב' נינהו. ונראה פירוש לפירושו, דלאו למימרא דלא יהא עובר משום לאו דתרבית בהלואת כסף, ומשום דגבי כסף לא כתב קרא רבית אלא נשך, דהא תניא לקמן דחייב משום נשך ומשום רבית בין בכסף בין באוכל, אלא בנשך משמע ליה שנושך ומחסר ממון הלוה, ותרבית משמע ליה שמתרבה באותה הלואה ממון המלוה, והיינו דחלקו הכתוב בב' קראי, ועד שיהא באותה הלואה נשיכת ממון אצל הלוה ורבוי ממון אצל המלוה לא יהא עובר, ואלו במתניתין דפרטן והדר ערבן לשניהם באיזהו נשך כדקתני, איזהו נשך ואיזהו תרבית והדר תני איזהו נשך והדר תני רבית בלוקח, דהיינו רבית דרבנן ולא תני רבית דאורייתא, שמע מינה דכל שהוא נושך את חברו אע"פ שאין ממונו מתרבה בכך חייב, וכן כל שהוא מרבה ממונו בהלואה זו, אע"פ שאינו נושך ומחסר ממון חברו חייב, והיינו דמקשה ואזיל, נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך היכי משכחת לה, כלומר, אי אפשר לעולם זה בלא זה כדמפרש ואזיל אי בתר בסוף אזלינן אי בתר מעיקרא אזלינן, וסוגיין פשוטה. אבל [הרב אב"ד ו–ש"מ] הראב"ד ז"ל (הובא בשמ"ק) נראה דמפרש, דהא דקא פריך והא קראי כתיבי נשך כסף ורבית אוכל, דוקא קא פריך, שלא יהא עובר עד שיהא בו נשיכה כסף ורבית באוכל, והא דאמרינן מעקרא קמו להו מאה בדנקא פירשו מאה פרוטות בשתות הכור, ואינו נכון, שאין משערים הפרוטות בפירות, שהנחשת טבעא, ופירא הוא דזל ויקיר ולא הפרוטות, ואין הסוגיא הולמת הפירוש כלל.

דנקא. פירש רש"י ז"ל, שתות הדינר דהיינו מעה. ואינו מחוור, שהרי אין מעה שוה כי אם ל"ב פרוטות לפי חשבון קצ"ב פרוטות שיש בדינר, ואע"פ שאין זה מקום דקדוק בחשבון הפרוטות והכסף, מכל מקום אין שיטת התלמוד לרחק כל כך בחשבון, שהמעה שאינה שוה כ"א ל"ב פרוטות ואיהו נסיב לה מאה ועשרים. והנכון מה שפירשו בתוספות, דדנקא דהכא היינו שתות הסלע דהיינו ד' מעין שהן קכ"ח פרוטות, ולא דק כאן בחשבון בין ק"כ לקכ"ח.

אין לי אלא נשך בכסף נשך באוכל מנלן, ת"ל נשך אכל. פירש רש"י ז"ל, אע"ג דהאי קרא בלוה כתיב ואנן אמלוה מהדרינן דקרא ואת כספך לא תתן לו בנשך במלוה הוא דכתיב, מכל מקום כיון דאשכחן שם נשך בלשון אוכל גמרינן מיניה. ואיכא למידק, דאכתי לא קמה ליה דגמרינן מלוה (מלוה) [למלוה], וי"ל דאמסקנא סמיך.