רשב״א על בבא מציעא נג.

ואסורים לזרים. פירש רש"י ז"ל, ואצטריך למתני משום דבעי למתני מה שאין כן במעשר דאפילו איסור ליכא, כלומר אפילו אוכלו חוץ לחומה. ובירושלמי (בכורים פ"ב ה"א) מפרש לה בפחות מכשעור. וא"ת הא נמי פשיטא, דחצי שעור לר' יוחנן מן התורה ולריש לקיש מדרבנן, כדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), דמאי שנא תרומה ובכורים מכל אסורין שבתורה. וי"ל דאיצטריך, משום דהתם מכל חלב הוא דמרבינן חצי שעור, וסלקא דעתך אמינא דוקא דומיא דחלב דאסורו שוה בכל, אבל תרומה ובכורים שאין אסורן שוה בכל לא, קא משמע לן.

מה שאין כן במעשר דבטל ברוב. פירש רש"י ז"ל דלא בעי אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעי, ומאי ברוב, ברביית שישים כשאר האסורין. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בשישים, דאלו ברוב, כלומר ברביית שעור, אף תרומה ובכורים בטלים ברוב, כלומר ברביית אחד ומאה. על כן נראה לי דברוב ממש קאמר, כלומר חד בתרי. ומכאן נראה לי ראיה מפורשת למה שכתבנו בפרק גיד הנשה (חולין צט, ב ד"ה וליבטל), דיבש ביבש חד בתרי בטיל. וכי מקשינן התם גבי גיד שנתערב בין הגידים וחתיכה בין החתיכות וליבטל ברובא, ברובא ממש קאמר, כלומר חד בתרי, וכדברי מקצת מן הראשונים נוחי נפש שכתבו כן.

ובאיזה מעשר שני אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה. כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה, בין שבא ממעשר הרבה, דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא, ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן.

ושנכנס לירושלים ויצא. קא סלקא דעתיה השתא דתרתי קתני, שאין שוה פרוטה, אי נמי ביתר מכאן אלא שנכנס לירושלם ויצא, ואקשי על שאין בו שוה פרוטה, ליחליה על מעות הראשונים. והא דלא אקשינן וליעיליה וליכליה, כדאקשינן בסמוך על שנכנס לירושלם ויצא, תירץ ר"ח ז"ל, דנכנס לירושלם ויצא ממש, אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת חוץ לירושלם, ומשום הכי אקשינן ליעיליה בתערובתו, כיון שאין טורח בהעלאתו, אבל כאן שהוא רחוק מירושלם, ואי אפשר להכניסו לירושלם אלא בטורח ובהוצאה, לא חייבוהו להעלותן שם בתערובתן, ובכי הא לא מקרי יש לו מתירין. פירוש לפירושו, דלאו להעלותן בתערובתן קאי. ומיהא שמעינן דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כל שאין לו מתירין [אלא] בהפסד הוצאה, ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות, דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אע"פ שיש היתר בהגעלה. והא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות לא, א) ר' שמעון שזורי נתערב לו טבל בחולין, אמר לו ר' טרפון לך קח מן השוק ועשר עליו, התם נמי אף על גב דהזקיקו ליקח ולעשר אין הפסד ממון בדבר, דמה שיקנה מן השוק נשאר בידו, אלא מה שמוציא ממנו כנגד מעשר שנתערב בחולין.

מהא דאקשינן: וניתי מעשר דאית ליה ונצטרף. משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות, ותמיה לי, דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונים, ודחי דלית ליה דלא פריק, מיד הוה ליה לאקשויי, וניתי השתא ונפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונים. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צרוף, ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא ניתי ונצטרף, ולבסוף אקשינן ליה ניתי מעשר בפרוטה ומחצה, והיינו דומיא דחזקיה, וכי דחי דחצי פרוטה לא תפשה מידי ואיסר נמי דילמא אתי לאתויי פרוטות כיון דמשייר ממש בכונה לחלל עליו, תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין, דכל דמכוין (לעשר) [לשייר], איכא למיחש דילמא אתי לאתויי פרוטות. הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין (בבא מציעא מה, א), והלא אי אפשר שימצא אדם שיהא מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום, ודילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפשה, וכי תימא התם כשחילל על איסר ופרוטות, ניגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות ואין לו [לך] מעשר שני שנפדה לעולם. וא״ת שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה (שיש) [שבא – ש״מ] לכוין בפדיון אותה מחצה, אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות (ומחצה אי נמי בב' פרוטות) וניתי איסר וניחול עליה, ונשאר להם הענין בקושיא. אבל הרמב״ן ז״ל תירץ שאין כאן גזרה כלל, דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא, אלא דילמא אתי לאתויי, והכי קאמר, מעשר זה מבטלין אותו ברוב, לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור, וכל שאין עומד להתירו, לא דבר שיש לו מתירין מקרי, כדאיתא בפרק הנודר (נדרים נט, א). ומיהו לכתחילה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין, וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה, אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה, צריך שיכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר, דבכי האי גונא שרי, דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן דלא דייקינן בגמרא אלא במתכוין שתהא פרוטה חציה נתפסת וחציה חולין להתפיס עליה, וכחזקיה דאמר מחללין על מעות הראשונות, דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפס במעשר, הא במתפיס ב' פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר, נתפסות, שאין אונאה עכ״ל. ולא ירדתי לסוף פירושו, דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר, ואליבא דידיה הוא דשקלינן ולדידיה מאי איכא למימר, ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות, אמאי בטל ברוב, ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר, מדינא משמע, ולא משום דמשייר חצייה לחולין. ולענין הא דחזקיה תמיה לי, אמאי לא סייעוה ממתניתא דקא מייתינן לקמן בסמוך (בבא מציעא נג ע״ב), דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים.