רשב״א על בבא מציעא נב.

אמר רבא מאן תנא טלית ר' שמעון היא. כן היא גרסת הרי"ף ז"ל, ומשום הכי פסק כר' שמעון אפילו בדינר, משום דסתמא דמתניתין דטלית כוותיה, וכבר פסק רבא לעיל [בבא מציעא נ, ב] פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. ואע"ג דלפום מאי דאוקימנא השתא, סתים מתניתין דטלית כר' שמעון, הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת, וקיימא לן בכל מקום כמחלוקת דמתניתין, וכדכיילינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מב, ב), אין למדין מן הכללות כל היכא דאיכא אמורא דפסיק איפכא. ואלא מיהו הכא איכא למימר דרבה גרסינן, דהוא רבה בר נחמני דהוא ניהו רביה דאביי, ומשום הכי אקדמיה הכא לאביי, דאלו רבא בריה דרב יוסף בר חמא לעולם מקדים ליה לאביי בכל מקום, והלכך לא קיימא לן כי הא דרבה אלא כאביי וסתם מתניתין דטלית כולי עלמא היא, ובדינר קיימא לן כר' יהודה דאמר פונדיון לדינר דהוא אחד מי"ב לדינר, דר' יהודה לגבי ר' מאיר ולגבי ר' שמעון הלכה כר' יהודה, וכדאפסיקא הלכתא כוותיה בערובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, ב).

בסלע עד שקל. ואוקימנא לקמן (בבא מציעא נב ע"ב) בדנפלה לאור ופחתה לה בחד זמנא. ומסתבר לי דעד שקל ואונאתו קאמר, דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל, [משקל] ודינר מעיקרו, דמותר לקיימם ולהוציאם [דיפין – ש"מ] עד כדי אונאתן.