רשב״א על בבא מציעא מג:

אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית הבעלים לימא רבא דאמר כבית שמאי. איכא למידק, ולימא בדאיתבר ממילא, דבית שמאי סברי דאע"ג דאיתבר ממילא משלם כדהשתא, ובית הלל סברי כשעת הוצאה מבית הבעלים. וי"ל, דהא פשיטא להו דבאתבר ממילא ליכא מאן דמחייב ליה אלא כשעת הוצאה מבית הבעלים, דהא לא עבד בה השתא מידי, ולא אתא רבא לחדותי, אלא בדשתיה או תברה, דסלקא דעתך אמינה כיון דאוקמה רחמנא ברשותיה לענין אונסין, אף למקנא ממש אוקמה ברשותיה, וכי אייקר ברשות גזלן אייקר, קא משמע לן.

אלא בשבח גזלה קא מיפלגי. כלומר, בשבח שהשביח לאחר גזלה, כגון, שנטענה או שנתעברה אצלו, בין שגזזה וילדה קודם העמדה בדין בין שעודן עליה, דבית שמאי סברי דנגזל הוי משום דקנסינן ליה לגזלן, ובית הלל סברי לעולם דגזלן הוי, דאינו משלם אלא כשעת הוצאה מבית הבעלים. והכי אוקי רב פפא פלוגתייהו דר' מאיר ור' יהודה בפרק הגוזל (ב"ק צ"ה ע"ב), וקיימא לן כוותיה, דהא תניא התם כותיה, ור' עקיבא סבר גזזה וילדה קודם העמדה בדין דגזלן הוי, אבל שבח שעל גבה בשעת העמדה בדין, דנגזל הוי משום דכתיב ביום אשמתו, כלומר משלם כעין שהיא ביום אשמתו. והר"ז הלוי ז"ל פירש בהפך, דלר' עקיבא משלם גיזותיה וולדותיה דקודם העמדה בדין, לפי שלא קנאה למיקם ברשותיה אלא משעת העמדה בדין ואילך, אבל גזות וולדות לאחר העמדה בדין, כלומר שנטענה או שנתעברה אצלו אחר העמדה בדין, הרי הם של גזלן, דמההיא שעתא קמה ליה ברשותיה, והיינו דאמר מודה ר' עקיבא כשיש בה עדים, כלומר, שאם יש עדים בשעת גזלה מוקמי לה ברשותיה, דיום אשמתו קרינן ביה, משום דלא על פיו הוא מתחייב, אלא עדים מחייבי ליה. והרי"ף ז"ל פירש, מודה ר' עקיבא כשיש בה עדים שראו אותה בשעת גזלה דלא היתה טעונה ומעוברת, שאע"פ שיש בה עכשיו בשעת העמדה בדין, שאינו משלם גזות וולדות שהיו עליה בשעת העמדה בדין, ואסיקנא דליתא, דבי דינא הוא דמ[חייבי] ליה אשמה. ולענין פסק הלכה, קיימא לן כבית הלל וכדפסק רבא דהוא בתרא. וההיא דרבא דגזל חביתא, הלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג בה.