רשב״א על בבא מציעא מב:

אלא אמר רבה משתבע איהו דאשלמינהו לאימיה. פירוש, משום דזוזי לאו דבר מסוים הוא, ואימיה לא הוה ידעא אי הנהו זוזי ממש דאפקידו גביה אינהו נינהו דאפקיד לה איהו, הילכך משתבע איהו דהנהו גופייהו הוא דאפקיד לה, אבל בדבר מסוים כגון כלי או כסות וכיוצא באלו, שני נשבע ולא ראשון.

מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא אבעי ליה לעיוני. איכא למידק, דמהכא משמע דאי שומר חנם הוא פטור, ואם כן היכי אמרינן לימא ליה לאפטרופא זיל שלים, ולא פטרינן ליה אלא משום דאמר אנא לבקרא מסרתיה. וי"ל, דאי לאו דמסריה אפטרופא לבקרא ולא אוקמיה ביני תורי ושדא ליה אוכלא ולא אכל, פושע גמור הוה וחייב. ומכל מקום שמעינן מהכא דאפטרופא חייב בפשיעה מיהא, ולא חיישינן דילמא אתו לאמנועי, דלא ליפשע ולא לשלם. וכן כתבתיה בגיטין בפרק הנזקין (גיטין נב, א ד"ה אבא) משמו של רבינו האי גאון ז"ל שכתב כן בספר המקח. ויש מי שפירשה לזו באפטרופא שמינוהו בית דין, דחשבינן ליה כשומר שכר, משום דמשתכר בפרוטה דרב יוסף, ולא אתי לאמנועי, משום דניחא ליה דליפוק עליה קלא דגברא מהימנא הוא (כדאשכחן גיטין נב, ב). ובפרק הנזקין כתבתיה בארוכה משמו של הרמב"ן ז"ל, ואף כאן כתב כן הראב"ד ז"ל. ותו איכא למידק דהאי אפטרופא אמאי לא משלם, נהי נמי דלא פשע בתר דזבניה, מכל מקום בעידן דזבניה הוה ליה פושע, דזבין תורא דלית ליה ככי דהוה ליה לעיוני. ואיכא דמתרץ, דתורא דלית ליה ככי ושיני, מילתא דלא שכיחא היא ולא הוה ליה לעיוני, אלא בקרא כיון דחזא דלא אכל הוה ליה לעיוני, ואי נמי מסתמא הוה ליה לבקרא לעיוני אי אכיל אי לא אכיל. ומסתברא לי, דהיינו דאומר אנא לבקרא מסרתיה, לומר דכיון דאיכא בקרא אבקרא רמיא מילתא לעיוני, ומשום דהאי אפטרופא ידע דבקרא מעיין בה, וכאלו אמר ליה אפטרופא לבקרא, האי תורא עיין ביה אי אית ליה ככי ושיני אי לא.

משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. איכא דמקשה, אמאי נאמן ספסירא לישתבע וליטול, והלא בקרא אומר לו איני יודע אם נתחייבתי לך אם לאו, דקיימא לן דפטור, ולמתניתין דמיא דתנן (לקמן בבא מציעא צז, א) זה אומר שאולה מתה בעידן שאלה מתה והלה אומר איני יודע חייב, ואוקימנא (שם, ב) דדוקא כשיש עסק שבועה ביניהם, הא לאו הכי פטור. ויש מרבוותא דפירשו (עי' מלחמות), דכיון שלא שמר כראוי, והרי חיובו של שומר בפנינו, אע"פ שהוא טוען על הבעלים שהן עצמן פשעו בשלהן, אינו נפטר בכך, כיון דשמא הוא טוען, ואין ספק שלו מוציא מידי ודאי, כיון שאינו בא ליפטר אלא מחמת פשיעת הבעלים שלהן, אבל במתניתין אינו יודע אם נעשה עליה שואל בשעת מיתה אם לאו. וקשה לי אם כן אפילו בגברא דלאו ספסירא ליחייב בקרא, דהא פשיעת הבעלים בספק. ושמא גברא דלאו ספסירא. חזקה מיחזא חזא ופושע הוא עכשיו בשלו. והנכון מה שפרש"י ז"ל, דכיון שכבר מתה קודם ששלמו בעלים ליתומים, כבר נתחייב בקרא ליתומים, והם אינם עושים סחורה בפרתו של זה, אלא בקרא חייב לאשתעויי דינא בהדי ספסירא, כדבעי לאשתעויי דינא בהדי יתמי כדינא דמתניתין (לעיל בבא מציעא לה, ב) דהשוכר פרה מחברו והשאילה לאחר. ומיהו לא שקיל ספסירא בלא שבועה, כיון דאפשר דהוה ידע ביה ופשע בשלו. והראב"ד ז"ל פי' משום הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה (שבועות מה, א), ואע"פ שהבקרא משלם משלו, במקום היתומים הוא עומד, שהיתומים כשומרי שכר לספסירא, לפי שהן חייבים לשמור, שהרי הוא עומד לחזור וליטול את שלהן, ובאחריותן הוא עד שיחזור לבעלים מפני מעותיהם, והבקרא שומר שכר ליתומים ונכנס תחתיהן לשמירה. וטעמו של הרב ז"ל צ"ע.

ומשלם בקרא דמי בשר בזול. פרש"י ז"ל שזה מדרך הפשרה, דכיון דבהדי תורי אותביה ושדא לו אוכלא, די לו אם ישלם דמי בשר בזול, אבל אלו היה משלם ליתמי, הוה משלם דמי כולו, משום דיתומים לאו בני מחילה נינהו. ואינו מחוור, שאלו היה מן הדין לשלם דמי כולו, האיך נטיל פשרה ביניהם שלא ברצון הבעלים. ורבינו תם פירש דדין גמור הוא, משום דלא מצי לשהוייה ליומא דשוקא, וכל מאי דמזבן בלא שוקא בפחות מכדי דמיו מזדבן. והר"ז הלוי ז"ל פירש, משום שהבשר (בפנינו) גרוע וכחוש כיון שלא היה אוכל. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ודמי בשר בזול, פירש רש"י ז"ל, כל זוזא [חשבינן] בארבע דנקי, ויש מפרשים דלאו שעור ידוע הוא, אלא פעמים שהוא יותר מכאן ופעמים שהוא פחות מכאן, כמו שרואין שהיה צריך לפחות (ככל) [מחמת] שלא ימכור ביומא דשוקא. ומה שכתב רש"י ז"ל שכן הוא בפרק מי שמת גבי סבלונות (ב"ב קמו, ב), אינו כן עיקר הגרסאות.