רשב״א על בבא מציעא טז:

הכי גרסינן: שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה. ומגיהי הספרים העבירו קולמוס גבי מעכשיו, דלר' מאיר לא בעינא מעכשיו, דהא במתניתין דהאומר לאשה, לא תני מעכשיו, ואפילו הכי לר' מאיר מקודשת. וליתא, אלא מעכשיו גרסינן, והיינו טעמא, משום דרוב קניינין של קרקע הם בחזקה או בשטר, וכל שהוא בחזקה ובשטר צריך מעכשיו, דלא עדיף דבר שלא בא לעולם לר' מאיר, מדבר שבא לעולם לרבנן, ואלו האומר לחברו שדי קנויה לך בחזקה לאחר ל' יום, נמי לא קנה, דכין דבשעתו לא קנה, לאחר ל' יום לא קנה, דהא כלתה לה חזקה, והוא הדין לשטר אם נשרף או נאבד, וכדאמרינן גבי גט הרי זה גטיך לאחר ל' יום, ונשרף או נאבד, אינה מגורשת, ואם אמר לה הרי זה גטיך מעכשיו ולאחר ל' יום, אפילו (ש)נשרף או נאבד, הרי זו מגורשת, אבל לגבי קדושין, כיון דרוב קדושין בכסף, לא צריך מעכשיו לר' מאיר בדבר שלא בא לעולם, וכדעת רבנן בדבר שבא לעולם, וכדתנן (קידושין נח, ב) הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום, הרי זו מקודשת, ואמרינן עלה (שם נט, א) מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות. וכבר הארכתי בדבר הזה יותר בקדושין (שם ד"ה אע"פ, סג, א ד"ה כגון).

לאחר שיחלוץ לב יבמיך אינה מקודשת. ואף על גב דקדושין תופסין בחייבי לאוין, הא אמר רב (יבמות צב, ב) דאין קדושין תופסין ביבמה, דמיעטה קרא, דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, לא תהא בה הויה לאיש זר, ושמואל [ד]אמר בעניותנו צריכה גט וצריכה חליצה, מוקי לה כר' עקיבא, דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, דחייבי לאוין כחייבי כריתות משוי להו, וכדאיתא ביבמות.

ר' מאיר אומר מקודשת. ואף על גב דאמרינן (לקמן בבא מציעא לג, ב) אימור דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו, והני מי יימר דאתו. לא קשיא, דתרי גווני דבר שלא בא לעולם יש, חד דדבר הנקנה אינו בעולם, כגון פירות דקל וכיוצא באלו, ובהני הוא דבעי ר' מאיר דעביד דאתו, אבל דבר שגוף הנקנה בעולם, אלא שאינו בידו של מקנה, לא בעינן דעביד דאתו, וכבר הארכתי בזה בקדושין ופרק הספינה בב"ב (עט, ב, ד"ה אימר וע"ש בתוס') בסיעתא דשמיא.

המוצא שטר הקנה בשוק יחזירנו לבעלים. פירוש ואף על פי שאינו מקויים, דאי לא מקיים ליה, לא גבי ביה, ואפילו אתי למטרף מלקוחות, אף על גב דלא טעני, אנן טענינן להו.

בשטרי חלטאתא ואדרכתא. פירש רש"י: חלטאתא שלאחר ההכרזה עושין לו שומא ומחליטין את הקרקע בידו, ועושין לו שטר כדי שידעו דמיד בית דין בא לו. ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר בשטרי אדרכתא וחלטאתא, דהא חליטה בתר אדרכתא היא. ועוד, דשומא כבר תנו לה בההיא מתניתין, דתנן לקמן (בבא מציעא כ, א) מצא אגרות שום אגרות מזון, ושומא תרי זמני למה לי. על כן פירשו דהאי חליטה, היינו במקום דלא צריכי לאדרכתא, וכגון דשוייה ניהליה אפותיקי, דהשתא לא צריך לאדרכתא, ותרי גווני חליטה נינהו, חד דבתר אדרכתא, והיינו אגרות שום דתנן במתניתין, וחד דלא צריך לאדרכתא, אלא שמחליטין לו הקרקע שהיה לו אפותיקי כבר.

ואף על גב דאמר אמימר דשומא הדרא לעולם. אסיק רבא טעמא משום דאיהו אפסיד אנפשיה, דבעידנא דפרעיה, הוה ליה למקרעיה לשטרא, ואי נמי איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא, דמדינא ארעא לא הדרא. ופירש רש"י ז"ל: איבעי ליה למקרעיה לשטרא, ואי נמי אמר ליה ליתיה השתא גבאי, ולמחר יהיבנא ליה, איבעי ליה למימר ליה, אם כן זיל כתוב לי שטרא אחרינא. ואינו מחוור, דאם כן אף בשטר חוב לימא הכין, אלא מאי אית לך למימר, דלא ניחא ליה בשובר ולהניח שטר חוב ביד [מלוה], הכא נמי לא ניחא ליה בשטרא אחרינא ולהניח שטר אדרכתא וחליטה ביד מלוה. ועוד דהא יהיב טעמא משום דמדינא לא הדרא ובעי שטר זביני. ויש מפרשים, דתרתי קאמר, איבעי ליה למקרעיה לשטרא, למאן דאמר (ב"ב קסט, א) החזיר לו את השטר חזרה מתנתו, אי נמי למכתב שטרא אחרינא, למאן דאמר לא חזרה מתנתו. ועדיין אינו מחוור בעיני, דלמאן דאמר חזרה מתנתו למה יקרענו, אדרבה צריך הוא לו להראות שחזרה לו שומתו, ובמקום שטר מכר הוא לו. ועוד תמיה לי אעיקר דברי ר' זירא, דאטו אדרכתא לאו בת פרעון הוא, והא אכתי לא נחית הוא לארעא, ודלמא כי אזיל הוא לאדרוכי אנכסי דלוה, אשכחיה ופרעיה, ומיניה הוא דנפל. ומתוך הדחק יש לי לומר, דהיינו דקא נסיב רבא תרי טעמי [וחד] מינייהו לאדרכתא וחד מינייהו לחלטאתא, והכי קאמר, אי שטר אדרכתא הוא, איבעי ליה למקרעיה מיד, דלא עביד דמשהה שטר בית דין, אלא קרועי מקרע ליה, ואף על גב דבשטר דעלמא עתים דלא חייש למקרעיה. ואי נמי שטר חליטה הוא, איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא, דמדינא ארעא לא מהדר. והא דאקשינן והני לאו בני פרעון נינהו והא אמר אמימר שומא הדרא לעולם, בדין היה דליקשי ליה, ושטר אדרכתא לאו בת פרעון היא והא אכתי לא נחית ליה להאי ארעא, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, דאפילו שומא הדרא, ועוד דהיא מתפרשא ליה.

ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע ליה כלל. איכא למידק, לימא ליה כשהוחזק כפרן לאותו ממון. ויש מתרצים, אם כן מאי איריא מעשה בית דין, אפילו מלוה על פה נמי. ומסתברא לי (דאפשר) [דאי אפשר] לומר כן, דאפילו הוחזק כפרן לאותה מלוה הוה ליה למיחש, כיון דנפל ואיתרע ליה, וכדחיישינן לשטר שבתוך זמנו, ואף על גב דאינו נאמן לומר פרעתי וגבי אפילו מיתמי (ב"ב ה, ב) ואפילו בלא שבועה, אפילו הכי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן. והיינו נמי דקאמר הכא ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל, ולא אמר תו לא מהימן. כן נראה לי.