רשב״א על בבא מציעא קטו.

מתני': אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין וכו'. במה דברים אמורים בשלא בשעת הלואה דלא תחבול כתיב, וחבול שלא בשעת הלואה הוא. והרמב"ם ז"ל שכתב בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, וכן בדברים שעושין בהם אוכל נפש (הל' מלוה ולוה פ"ג, ה"א), אינו מחוור כלל, וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואני אומר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן, מפני שאסרה תורה לחבול בגד אלמנה, ולמה אם מפני החשד הא אפילו עשירה שאין צריך להחזיר לה אין ממשכנין, וכיון שכן מה בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה הא אינו אלא מפני שאסור ליטול ממנה משכון וכן מדין לדברים שעושין בהם אוכל נפש למה אסרה תורה ליטול מהם כלום ואפילו הן מאה. ומכל מקום אינו, שלא אסרה לגבות מהן ולא ליקח אותן מהם, ומשכנו בשעת הלואה הרי הוא כמכרו לו, ולא אסרה תורה אלא לחבול מתוך ביתו דכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואלמנה ודברים שעושים בהם אוכל נפש לעבור עליהם בשני לאוין, וכדאיתא לעיל (בבא מציעא קיג, א). (שיטמ"ק).