רשב"א על בבא קמא פה.

לדמים יתירין. פירש רש"י ז"ל שיתן גם נזק גם צער. וזה תימה, דהיכא תיסק אדעתין שיהיה הצער פוטרו מן הנזק. ועוד, דהא ילפינן מפצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. ובתוספות פירשו לדמים יתירין ליתן יותר בשיש בו רושם משאין בו רושם אף על פי שהצער שבזה ושבזה שוה.

עלו בו צמחין כו'. בשלא אמדוהו קאמר, דאי אמדוהו הא אמרינן לקמן (בבא קמא לא, א) אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו.

ולא ניתנה לאגוד יתירא. ואף על גב דלא ניתנה לאגוד יתירא, אף על גב דאגדו אגוד יתירא לאו פושע גמור הוא, ומדשנה בו הכתוב רפוי חייב, מה שאין כן אי אמרינן דלא ניתנה לאגוד כלל דאז הוה פושע גמור ואי אפשר שחייב הכתוב ברפוי מי שפשע פשיעה גמורה בעצמו [ו]עבר על דברי רופא ואכל (דבר) [דבש], שיש לטעות ולומר שאינה פשיעה גמורה [ו]חייב לרפאתו לפיכך הוצרך הכתוב לומר שאינו חייב.

ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ואם תאמר הא אפילו מירפא לחוד נפקא. י"ל דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה לרפאות אלא מכה הבאה בידי אדם אבל חולי הבאה בידי שמים אסור דמי שהכה הוא ירפא ומי שמשתדל לרפאותו כמבטל מה שנגזר מן השמים לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי לומר דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופא לרפאות.