רשב"א על בבא קמא סג.

חד למעוטי קרקעות חד למעוט עבדים וכו'. קשיא לי כיון דאיכא חד מיעוטא לקרקעות וחד מיעוטא לעבדים למה להו למימר יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דאפילו לא הוקשו הא אמעוט בהדיא מחד מהנך פרטי כקרקעות וכשטרות, וניחא לי דהרי לא (כתיב) [דריש] אלא מתוך שהפרט מפורש דבר המטלטל אמעוט בהדיא קרקעות ומשום שהפרט מפורש דבר שגופו ממון אמעוט שטרות דלא דמו כלל לפרט אבל עבדים למה נימעוט אותם דהא (דומיא) [דומין לקרא, ש"מ] שהן מטלטלין וגופן ממון ולפיכך לולי שהוקשו לקרקעות לא היינו ממעטין אותם.

שה למה לי לאתויי עופות. הא דלא קאמר לאתויי שאר בעלי חיים כגון סוסים וגמלים משום דהנהו לא אצטריכי דהא אתו מכלל ופרט וכלל וכדאמרינן מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא ולא אצטריכי אלא לעופות.

חד למעוטי עבדים. ואף על גב דעבדים הוקשו לקרקעות וכל שנתמעטו קרקעות נתמעטו עבדים אפילו הכי כיון דהני נדי והני לא נדי (כדלעיל בבא קמא יב, ב) לעתים ממעט להו קרא בהדיא אי נמי כיון דאיכא רבויא ואיכא למימר דרבי כל מילי אצטריך למעוטי כל חד וחד באפי נפשיה וכו'.

ואם תאמר בטוען טענת גנב אינו משלם את הכפל אלא בשכפר ונשבע כדאמרינן בסמוך. יש לומר דאצטריך היכא דאמרי דכפר ונשבע עליהן בגלגול כדתנן (קידושין כו, א) זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים שאין להם אחריות לישבע. עוד יש לומר דכפל ושבועה הכל הלכה [אחת] אלא חד קרא לתרווייהו. ואם תאמר גנבה בקרקעות היכי שייך יש לומר במסיגי גבול.

וחד למעוטי שטרות. ואם תאמר למעוט שטרות מכפל למה לי קרא דהא אבדן אפילו בידים למאן דלא דאין דינא דגרמי פטור ואפילו מן הקרן ואפילו למאן דדאין לא הוה אלא מדרבנן וכדמוכח לעיל סוף פרק הכונס (בבא קמא סב, א) בעי עשו תקנת נגזל במסורות ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו בו תקנה כדרך שעשו בגזלן תירצו בתוס' כיון כשישנו לשטר בעין חייב להחזיר להחזיר סלקא דעתך אמינא כשיחזור ישלם כפל קא משמע לן.

למעוטי דבר שאינו מסויים. פירש רש"י ז"ל דבר שאינו (משלם) [מסויים] שאין לבעלים בו סימן, ואינו מחוור דמה לי יש בו סימן מה לי אין בו סימן. ושאר המפרשים פירשו דבר שאין מסויים במדה או במשקל או במנין ונתמעטו כאן מפני שאין נשבעין עליהם (שבועות מב, ב) ומשלמה יצא לנו פטור שבועה בהן, והיינו דהכא ממעטין דבר שאינו מסוים ולקמן גבי גנב עצמו מרבינן דבר שאינו מסויים לפי שגנב עצמו משלם כפל בלא שבועה. ויש מפרשים דבר שאינו מסויים דבר שאינו שלם וכאותה דאמרינן פרק (הכותב) [הזהב] (ב"מ מז, א) נעל מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי אגוז או חצי רמון ולומר שעל דבר שאינו מסויים אינו משלם תשלומי כפל.

איכא למידק אשמעתין דהכא משמע דכי יתן איש אל רעהו דרשינן מיניה כללי ופרטי ועל כל דבר לא אתי אלא לרבויא ולא לכללי ופרטי ואלו בכולי תלמודא אמרינן אין בהן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל כו'. וכתב הראב"ד ז"ל כי שני הכללות הוצרכו זה לזה כי מן הכלל הראשון דהיינו כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לא ילפינן אלא דברים המטלטלין שאין בעלי חיים אבל מן הכלל השני אנו למדין כל דבר ומן השני לבדו לא היינו למדין אלא דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא כענין הפרט אבל עופות טמאים לא היינו למדין ונמצא שכל אחד משלים לחברו, ומיהו מדהוי ליה למכתב הני פרטי גבי קמא שמעינן דכל הני פרטי אתו למעוטי חד קרקעות וחד עבדים וחד שטרות וחד דבר שאינו מסויים, ולפי שהכלל האחרון משלים את הכלל הראשון אומר בכל מקום אין בהן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה ומשה דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו' דמן הכלל הזה שמשלים הכלל הראשון נתמעטו אלו, ומן הראשון אנו למדין לפטור השבועה בהן וכדאמר (שבועות מב, ב) שומר חנם אינו נשבע דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו מפני שהשבועה כתובה עם זה הכלל הראשון כי ונקרב בעל הבית אמרינן (לקמן בבא קמא סג, ב) ונקרב בשבועה ומכל מקום בין לשבועה בין לתשלומי כפל שני הכללות צריכין זה לזה.