רשב"א על בבא קמא נ:

מאי בינייהו דעבד עבדיה ברשות הרבים לרב פטור דליכא הבלא ואינו דומה לאבנו וסכינו שהניחן ברשות הרבים והפקירן דמחייב רב משום בורו וכדאיתא בריש פרק המניח את הכד דשאני התם שנחבט באבן ובסכין והתם מודה רב וכדאמר לקמן מודה רב בבורו דמחייב ממה נפשך אי בחבטה מית חבטא דידך קטליה וה"ה הכא אי נפיל מגובהה ונישוף בגובהה גופיה ולשמואל חייב אפילו נישוף בקרקע ואע"ג דליכא הבלא משום דבורו דחפו וא"ת מ"ש מהא דתנן נפל לפניו מקול הכריה חייב לאחריו פטור ופריש שמואל כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. יש לומר דשאני התם דנתקל לבור מקול הכריה ולפי' אין הבור גורם התקלה אלא הכריה. וריב"א ז"ל היה מוחק מכח קושיא זו משם שנתקל בבור אלא שנתקל ונפל לאחורי הבור ואין צורך והאי דקאמר דבעבד גובה איכא בינייהו ה"ה דהוה מצי למימר דנפל לאחוריו א"נ ברחבה יותר על עומקה איכא בינייהו דליכא הבלא אלא חדא מינייהו נקט.

מה בור כדי להמית עשרה. כבר כתבתיה בשמעתא קמייתא דמכלתין.

תני והדר מפרש. כלומר מפרש מנין.

צריכי דאי תנא בור וכו'. וא"ת תינח לרב אלא לשמואל דמחייב משום חבטה למה לי למיתני כל הני י"ל דאצטריך למלא ספוגין של צמר.

מאי טעמא לאו משום דלית ליה חבטה. וקא סלקא דעתא דמקשה דבחבטה אמרינן אין חבטה למיתה אבל יש חבטה לניזקין דודאי חבט כל דהו איכא אבל בהבלא לא שייך דבפחות מעשרה אין הבל כלל ואהדר ליה ואף בהבל אומר כן דאין הבל למיתה ויש הבל לניזקין כנ"ל וכן מצאתי לר"ח ז"ל פירוש זה ולפי פירוש זה אפשר לומר דלא מקשה אלא לרב דאמר בור לא חייבה תורה אלא להבלו והלכך בפחות מעשרה לנזיקין נמי משום הבלא הוא וליכא אבל לשמואל א"ל דבעשרה איכא חבט והבל ואפילו מלא ספוגין אבל בפחות חבט איכא לניזקין הבל ליכא וכי חייבה תורה בפחות מעשרה לניזקין איכא חבט ולאו משום הבל כנ"ל אבל רש"י ז"ל פירש דה"ק לאו משום דלית ביה חבט ואע"ג דאית ביה הבל פטור וקשיא לתרוייהו.

בהא דאקשינן ב היו פחותים מעשרה דלתרוייהו קא מקשה קשיא לי דע"כ מה דאקשינן בסוף א"ה אם הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא לרב בלחוד קשיא דאי לשמואל אית ליה מיהא חבטה לניזקין ואי אפשר דמעיקרא אקשינן לתרוייהו ולבסוף לא מקשה אלא לרב ולא קא מפרש ולפיכך נ"ל מה שפירשתי דלרב בלחוד קא מקשה אף מעיקרא ואחרים פירשו אפילו לפירוש זה שאינו מקשה אלא לרב דלשמואל איכא לאוקמא ברחבה יותר על עומקה דליכא הבלא ומשום דליכא חבט למיתה פטור ממיתה וחייב בניזקין ואהדר ליה בשעומקה יותר על רחבה ויש הבל לניזקין ואין הבל למיתה ואני תמיה לפי פירושם שהמקשה היה סבור דבור שחייבה תורה לחבטו ולא להבלו והלא בור סתם אמר רחמנא ואפילו מלא ספוגין במשמע וכמו שאמר התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר כדכתיב סתם כל אשר יפול מהם אל תוכו וכן פירש ר"ח ז"ל. ועוד לדבריו ל"ל דתני במתניתין כל הני אבל לפי מה שפירשתי בהא דכ"ע מודו דהתורה חייבה אפילו על הבלו היכא דאיתיה ניחא ויש לי לתרץ לפי פירושו דכיון דלא קאי דייקינן בה כולי האי ואפשר היה להם להקשות וליטעמיך כל הני ל"ל אלא דטובא איכא בגמרא דאפשר להקשות וליטעמיך ולא מקשה.

אם שהתה מעת לעת כשרה. כבר כתבתי ענין הנפולה ודיניה בארוכה בפרק אלו טרפות בס"ד.

אלמא קא סבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה. נ"ל דאפילו למיתה קאמר דאי לניזקין בלבד ולא למיתה למה חש ליה משום טרפה דהא טריפה אינה חיה וליכא למימר דלגבי איסורא דאורייתא חש למיעוט המצוי משא"כ לענין תשלומין דא"כ מה הקשה לו רבא ממתניתין דניזקין ואיהו נמי אמאי נדי מטעמא דחבטה ואוקי בטעמא דהבלא אלא ודאי כדאמרן ורב נחמן כרב סבירא ליה להאי לישנא ולענין ניזקין פטור אע"ג דאית ביה חבט למיתה משום דקרקע עולם הזיקתו ולפי זה אם הפקיר רשותו ולא בורו חייב לרב כשמת אפילו בפחות מעשרה דקרקע המיתתו והאי לישנא לא קאי אלא לישנא בתרא דאמר דמכריסא דתורא ועד ארעא ארבעה טפחים והתימא מן הרי"ף ז"ל שהביא בהלכות הלשות הראשון ולא האחרון וכבר כתבתיה בפרק אלו טרפות ולפי דברי הרב ז"ל שפסק כרב אם כן יחייב בבורו אפילו בפחות מעשרה כמו שאמרתי ותימא הוא דא"כ כשפטרו במשנתינו בפחות מי' היה להם לחלק בין ברשותו לבור בר"ה לרב ועוד דודאי משמע דאפילו לרב בבורו אינו חייב על המיתה בפחות מעשרה מדאמרינן לקמן אמר רב חסדא מודה רב בבורו ממה נפשך אם הבלא קטליה הבלא דילך קטליה אי בחבטה קטליה חבטה דילך קטליה ואם איתא למה לי מה נפשך הא ודאי חבטה קטליה ועוד דבבור פחות מעשרה אין הבל מיתה ואי יש חבט למיתה הא ליכא מה נפשך ואפ"ה חייב אלא ודאי משמע דליתי' כלל ודברי הרב צ"ע.