רשב"א על בבא קמא מט.

הא דאמרינן לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים שנתכוונו לאשה פטורים , לאו למימרא דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבים אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליה אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרי בהדיא פטורין ולא חייבין ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן מאי קאמרי בהא. כנ"ל.

דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור . וא"ת אפילו בבור לחייב כשור וחמור, יש לומר דלא היא דהתם שור וחמור דוקא קאמר קרא, אבל הכא לא פטרה תורה שוורים מולדות אלא בכעין מה שכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר שחייב לתת לבעל האשה אבל הכא שאינו לבעל אלא לאדון הרי הוא כשאר ניזקין וכאלו הזיק חמורה מעוברת. ואי נמי יש לומר דלגבי בור פטור אפילו אשפחה ואעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה, ואפילו תמצא לומר דעבד ושפחה שלא טבלו שמתו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורין בהנאה, ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי.

זכיא ליה איהי בגוייהו . כלומר זכתה בהן מגר ולפיכך הקשו וכי ולדות צררי של גר נינהו שתזכה בהן.