רשב"א על בבא קמא לד:

בהא דאמר רב אחא בר תחליפא לרבא א"כ מצינו לר"י תם משלם יותר מחצי נזק הרבה פירושים נאמרו בו. והנכון בעיני לשון שני שפירש רבנו חננאל ז"ל וז"ל א"כ שחולקים הניזק והמזיק השור החי והמת פעמים שישוה השור החי שלש מאות והמת יהיה שוה מאתים והנבלה שוה חמשים הרי הניזק נוטל מן החי מאה וחמשים ומן הנבלה חמשה ועשרים סך הכל מאה וחמשה ושבעים זוז והנזק לא היה אלא מאה וחמשים זוז שהנבלה היתה שוה חמשים זוז עכשיו נמצא תם משלם יותר מחצי נזק. ופרקינן אית ליה לר' יהודה פחת שפחתו מיתה מחצאין בחי מנא ליה מוגם את המת יחצון הא אפקיה ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דאית ליה למזיק בשבח הנבלה ופרקינן א"כ לכתוב קרא ומכרו את החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון ולישתוק והו"א בזמן שנגח שור שוה מאתים לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום דמקיימא חלוקת חצי בחצי החי והמת אבל בזמן דלא מקיים האי והאי לא כתיב רחמנא יחצון מ"מ שמעינן פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ע"כ.

הא דקא מקשה: והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו. לאו למימרא דמפשטי' דקרא איתא למשמע דאינו משלם אלא חצי נזק דאדרבה איכא למשמע שנוטל חצי החי וחצי המת כדהוה סלקא דעתין השתא אליבא דר' יהודה אלא ה"ק על כרחין ההיא דרשא לר' יהודה לית ליה אלא חצי נזק לבד הוא דמשלם וכדשמעינן ליה בהדיא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו לפני רבי יהודה הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד בימי החול אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובחול משלם חצי נזק אלמא לרבי יהודה אינו משלם אלא חצי נזק ומכרו את השור החי וחצו את כספו לפחת שפחתהו מיתה מחצין אותו בחי. ואהדר ליה אין ה"נ דר' יהודה אית ליה פחת שפחתהו מיתה מחצין אותו בחי. ואקשי ליה ומנא ליה ואהדר ליה מוגם את המת יחצון.

שורו שבייש פטור. והוא הדין לכל ארבעה דברים אלא שאר' הא תני להו בהדי' במתניתין בפרק החובל ומשום הכי לא תני להו הכא ואע"ג דהתם נמי תנא בשת תנא ליה הכא לאשמועינן איהו דומיא דשורו מה שורו שאינו מתכוין לבייש אלא להזיק דידיה נמי אע"ג דאינו מתכוין לבייש כל שמכוין להזיק חייב אף בבשתו.

תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם תאמר משנה וכו'. אי אפשר לפרש דר' אבהו תני אליבא דחד תנא ור' יוחנן לית ליה כההוא תנא אלא כתנא דפליג עליה דא"כ היכי אמר ליה פוק תני לברא אטו כל מאן דאית ליה כחד תנא שתיקו משתק למאן דתני כאידך תנא וכדאמרינן בפ"ק דמסכת חולין גבי השוחט בשבת אלא ודאי תרווייהו אליבא דחד תנא פליגי ואליבא דר' שמעון ומתניתין דפרק ר' אליעזר דאורג דכליל ותני כל המקלקלין פטורין ולא מפקא מינייהו חובל ומבעיר ר' יהודה היא וכדאיתא התם בריש פרק ר' אליעזר דאורג ומפני שלא מצינו להם מקום מפורש שנחלקו בדבר זה כתב רש"י ז"ל שם בשבת שעיקר מחלוקת הזה יצא להם ממה שנחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה דר' שמעון פוטר ור' יהודה מחייב ויסוד הכל מה שאמרו מלאכת מחשבת אסרה תורה דכל מלאכת שבת ממשכן ילפינן ליה וכל מלאכת המשכן צריכותיהו לגופן ותיקון היה לכל אחת מהן והלכך היה ר' שמעון סובר דכל מלאכה שיש קלקול בגופה אע"פ שיש בה תיקון בעלמא ואפילו תיקון חשוב כמבעיר עצים לבשל בהם פתו ותבשילו ומן הדין אע"פ שלא התירה התורה בפי' מילה בשבת מותר היה לו למול בשבת לפי שאין המילה תיקון בגופו של תינוק ואע"פ שיש בה תיקון בעלמא שמכשרת את התינוק לתרומה ולפסחים ועוד שיש בה תיקון מצוה מ"מ כיון דהתינוק נפצע וגופו מתקלקל בה כמקלקלין בעלמא חשבינן ליה ופטור.

והבערת בת כהן היתה מותרת ולפיכך כשהתירה התורה מילה בשבת שמענו כי לולא שהתירה התורה היתה אסורה וא"כ אינה ככל שאר מקלקלין וכן מאיסורי הבערה של בת כהן שמענו ג"כ שאף היא אינה בכלל שאר המקלקלין וזו היא ששנו בברייתא דתני ר' אבהו כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דממילא יצא חובל ומהבערת בת כהן יצא מבעיר כדעת ר' שמעון ור' יהודה סובר דלא ילפינן ממשכן מלאכה צריכה לגופה אלא מלאכ' לתיקון ואפילו תיקון בעלמא ובלבד שיהא בו תיקון חשוב בעלמא כמילה שיש בו תיקון כתיקון כלי דמה לי תקון כלי מה לי תקון גברא וכדאיתא התם בפרק ר' אליעזר והבערה של בת כהן נמי יש בו תיקון גמור בעצמ' והיא בישול הפתילה שהוא האבר דמה לי בישול סמנין מה לי בישול אבר וכדאיתא נמי התם והלכך לדידיה לא למדנו ממילה והבערה של בת כהן שום חדוש ולפיכך הוא שונה כל המקלקלין פטורין ולא הוציא מכללן חובל ומבעיר והיינו מתניתין דפרק ר' אליעזר דאורג וכדאיתא התם ולרבי יהודה נמי כל שיש בגוף המלאכה תיקון קצת חשבינן ליה תיקון ואע"פ שיש בו קילקול גדול מן התיקון מצד אחר כמו שנכתבו בסמוך ועכשיו נחלקו ר' יוחנן ור' אבהו בדר' שמעון דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר נשתנה דינן לגמרי משאר המקלקלין שאפילו במקום שאין שם תיקון חייב כדע' ר' שמעון דמנא תיתי שיצטרכו שום תיקון ומתניתין דכל המקלקין פטורין שבפרק ר' אליעזר דאורג ר' יהודה היא שעושה חובל ומבעיר כשאר המקלקלין. ואמר ליה ר' יוחנן חובל ומבעיר במקום שאין שם שום תיקון לא מחייב בו שום אדם ולא אפי' ר' שמעון ואינה משנה.

וא"ת לומר משנה מדקתני הכא הדליק גדישו של חברו בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו ושנינו נמי בפרק החובל בחברו הנהו כשיש בהן קצת צורך ותיקון חובל בצריך לדם לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. ומסתברא לי דמשום הכי נקט לדם לכלבו ומבעיר לאפרו ולא נקט מבעיר בצריך לאפות פתו ולבשל תבשילו משום דמתני' שור דומיא דדידיה קתני ובישול ואפייה לא צריך בשורו ומבעיר נמי בצריך לאפרו לא שייך בשורו כדמפרש ואזיל. וא"ת לר' יוחנן מנא ליה הא דכיון דנפקי חובל ומבעיר מכלל שאר המקלקלין שפיר קאמר ר' אבהו דאפילו מקלקלין גמורין חייבין י"ל דיליף ממקום שבאו ממילה ומהבערה דבת כהן דיש בהן צורך בעלמא. והאי טעמא דצריך לכלבו ולאפרו לר' שמעון בלחוד הוא אבל לר' יהודה אע"פ שצריך לכך פטור שאין זה תיקון גמור והקלקול רבה על התיקון ותדע לך דהא עבדינן פלוגתא בין ר' שמעון ור' יהודה במקלקל בחבורה דר' שמעון מחייב ור' יהודה פוטר ור' יוחנן כבר אמר שאין ר' שמעון מחייב אלא בצרך לדם לכלבו ובמה שר' שמעון מחייב פוטר ר' יהודה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים למ"ד מקלקל בחבורה פטור השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז מה תיקון תיקון לטהרה מידי נבלה אלמא אפילו בתיקון כל דהו מחייב. י"ל דשאני התם דיש תיקון בגוף הבהמה ולר' יהודה תיקון חשוב בעלמא או תיקון כל דהוא בגוף הדבר נפקא ליה מידי מקלקל. וא"ת מ"מ שמעינן מההיא דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב הוה ניחא לן ואע"ג דלא הוה מסיק אדעתיה תיקון דמוציאה מידי נבלה אלמ' לר' שמעון אפילו מקלקל גמור חייב. מסתברא לי דמעיקרא נמי ודאי הוה מסיק אדעתיה תיקון זה דמוציא מידי נבלה ומשום הכי לר' שמעון דין הוא שיתחייב אבל הוא ס"ד דתיקון חשוב הוא לר' יהודה בעי' ואהדר ליה דלא כל היכא דליכא תיקון בגופיה.

וא"נ י"ל דהתם אליבא דר' אבהו בעי ליה דמחייב מקלקל גמור בחבורה אליבא דר' שמעון וכן יש מקומות בתלמוד דמשמע דבעי ר' שמעון במקלקל בחבורה שום תיקון והנהו כר' יוחנן ודלא כר' אבהו ולפי מה שכתבנו משמע דהא דפליגי ר' ור' נתן בהבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת לא ס"ל לר' שמעון כחד מינייהו דהא לגופיה אצטרכינן לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב ולאפוקי מכלל שאר המקלקלין דפטור.