רשב״א על בבא בתרא פא:

ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. לאו למימרא שכל חולין אסורין ליכנס לעזרה, שהרי הכל נכנסין לעזרה בבגדי חול, ועוד לא שמענו שיהא אדם אסור ליכנס שם ופתו בידו, והלל היה מביא כשבתו לעזרה ומקדישה ושוחטה (פסחים סו, ב. נדרים ט, ב), דעיקר איסור מביא חולין לעזרה משום דכתיב וכי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום (קידושין נז, ב) והילכך כעין זביחה אסור, הא נכנס בעזרה וחוליו בידו שרי. אלא הכא משום דביכורים טעונין תנופה והגשה על גבי המזבח ודמי להקרבה, משום הכי הוא דקאמר שהן אינן ביכורים, ומגיש ומניף הרי זה כמקריב חולין בעזרה.

בשלמא תרומה יהיב לה לכהן ומעשר עני לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא. כלומר, וביכורים נאכלין לכהנים, דאסורין הם לזרים כתרומה, דתרומה קרינהו רחמנא, דכתיב ותרומת ידיך, ואמרינן תרומת ידיך אלו הביכורים. ואם תאמר ומעשר שני מאי עביד ליה. י"ל דההיא נמי אפשר דפריק להו חוץ לירושלם ואכלי להו כהנים. כן תירץ הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. ומסתברא שאין צריך לכך, אלא נותנו במתנה שם לכהן ואכיל ליה בירושלם.

יהיב ליה לכהן כרבי אלעזר בן עזריה דאמר מעשר ראשון לכהן. פירש ר"ש ז"ל לבתר דקנסינהו עזרא. ואינו מחוור, דאי מתניתין לבתר דקנסינהו עזרא, למה לי כרבי אלעזר בן עזריה דאמר לכהן ולא ללוי, אפילו כרבי עקיבא נמי, דלבתר דקנסינהו עזרא לרבי עקיבא נותנו בין ללוי בין לכהן, ומעתה מי דחקו לאוקומה כרבי אלעזר בן עזריה לבד, לוקמה ככולי עלמא, אלא דמעיקר דינא קאמר, ולאוקומי מתניתין אפילו בקודם קנסא, דאלו קודם קנס לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן, ולרבי אלעזר בן עזריה בין ללוי בין לכהן, ובקראי הוא דפליגי, דרבי אלעזר בן עזריה סבר דאף הכהנים נקראו לויים וכדקאמר בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק, והילכך קודם קנס לרבי עקיבא דוקא ללוי ולא לכהן, אלא דיהיב להו לכהן כרבי אלעזר בן עזריה. ואם תאמר אי קודם קנסא, אילן אחד לרבי מאיר היאך יביא, והא איהו כרבי עקיבא סבירא ליה, דתניא ביבמות פרק (האשה רבה) [יש מותרות] (פו, א) תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר. ומסתברא דאיפשר דזבין ליה מלוי ויהיב ליה לכהן, דכל דאיפשר לתיקוני מתקנים, וכדאמרינן נמי והא בעינן מכלינהו דפריק להו. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל כתוב דמפריש עלייהו תרומה ומעשר ממקום אחר, ומפרש באותה תרומה ומעשר מיניה וביה, וגמרא הוא דלא חש לפרושי כולי האי ונקט הפרשה לרבנן בשני אילנות.

בצרן ושגרן ביד שליח. פירש ר"ש ז"ל, בצרן בעל הבית, והיינו לקיחה, ושגרן ביד שליח, והוא היה בירושלם, אינו קורא, דלקיחה והבאה כאחד בעינן וליכא, ואי נמי בצרן שליח ומת בדרך, כלומר, שלא הגיע השליח לירושלם, אין הבעלים קורין, דליכא לקיחה והבאה כאחד, הא אם בצרן שליח והוליכן שליח עד ירושלם קורא, דשלוחו של אדם כמותו. ואין פירושו מחוור, דאילו בצרן שליח והביאן לירושלם, היאך יקרא הוא, והלא צריך הוא לומר הנה הבאתי והוא לא הביא, ואם מפני הטעם שאמר ששלוחו של אדם כמותו, אם כן אפילו בצרן הוא ושגרן ביד שליח נמי, דהא שלוחו של אדם כמותו ולקיחה והבאה בחד איכא, דהבאת השליח כהבאתו. ורבינו תם ז"ל פירש, דבצרן אורחא דמילתא נקט, דדרכו של בעל הבית לבצור כרמו, ולאו היינו לקיחה, דלקיחה מן בעל הבית להוליכו ולהביאו לרושלם היא הלקיחה. ואי נמי בצרן דנקט לרבותא נקטיה, דאפילו בצרן הוא ושגרן ביד שליח כלומר שלקחן השליח מן הבית והביאן עד ירושלם, ואחר כך לקחן בעל הבית והביאן לעזרה, אינו קורא, מפני שהלקיחה שלקחן השליח מן הבית עיקר ולא הבצירה, והכי קאמר בצרן ושגרן ביד שליח מן הבית ומת שליח בדרך, ונגמרה ההבאה על ידי בעל הבית, אינו קורא, שהלקיחה מן הבית והבאה מהר הבית לעזרה בעינן בחד. ושליח שהביא ביכורים מן הבית והכניסן לעזרה אינו קורא, שאין השליח קורא, כדאיתא התם במסכת ביכורים (פ"א, מ"ה), והכא נמי עבידי כי הא, לאו דוקא כי הא, אלא שמשגרן על ידי שליח, והוא הדין דהוה ליה למימר דמשלח להו על ידי שליח, דאין השליח קורא, אלא מסתברא דאורחא דתלמודא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן מידי, והכא אגב אורחיה אתא לאשמועינן הא דר' יוסי ברבי חנינא.