רשב״א על בבא בתרא עז.

הכי גרסינן: אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה. והא דאיתמר בשילהי פרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעג, א) אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה, לאו משום דסבירא ליה לרבא דאותיות נקנות במסירה, אלא הכי קאמר למאן דאמר אותיות נקנות במסירה הרי הן כשאר המטלטלין שאין צריך להביא ראיה על המסירה. ותדע לך מדאמרינן בשילהי פרק זה בורר (סנהדרין לא, א) ההיא סבתא דנפק שטרא מתותי ידא בבי דינא דרב נחמן, אמרה ידענא ביה דפריעא הוא, הימנה רב נחמן, אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, אמר ליה (לא) שאני הכא דאי בעיא קלתיה. ואי רבא כרבי סבירא ליה מאי קא מתמה כמאן כרבנן, אלא שמע מינה דרבא כרבנן דרבי סבירא ליה דאין אותיות נקנות במסירה, ורב נחמן נמי דאמר ליה שאני התם דאי בעיא קלתיה הכין סבירא ליה, דאי לא, לימא ליה אין כרבי ואלא כמאן. ומיהו אביי סבירא ליה דאותיות נקנות במסירה כדמשמע לכאורה ביבמות בפרק האשה רבה (יבמות קטו, ב) גבי הני שטרי דכתיב בהו נאני בר חבו וחבו בר נאני וקא מגבי בהו רבה בר אבוה, ואמר אביי למאן ניחוש להו אי לנפילה, לנפילה לא חיישינן, אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, ואיפשר דאביי לגרמיה נמי לית ליה, אלא כרבי סבירא ליה דאמר אותיות נקנות במסירה, ולדחות דמהא דרבה לא שמעינן דלישני שוירי לא חיישינן.

אמר ליה רב אשי גמרא או סברא. נראה לי פירושא, גמרא, משום דפליגי רבי ורבנן ולית הלכתא כרבי מחבריו, או דילמא סברא נמי.

רב אשי אמר אפילו תימא סברא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקנו. ואם תאמר, ואי שטר המלוה הוו מילי שטר הקנאה נמי [דכתב] ליה מילי נינהו, ואכתי מילי במילי היכי מיקנו. ויש לומר, דשטר מלוה דאיכתיב לדעת המלוה ובו שיעבד נכסיו, לא הוו מילי לגבי המלוה, אלא מעשה, אבל לגבי האי דזבין ליה לשטרא הוו מילי, דהראיה שבו אין גופה ממון שיקנה אותה במסירה כשאר המטלטלין.

זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. דשתי קניות הן, ואין זכיית השדה תלויה בכתיבת השטר, וכיון שזכו בשדה זכו, אבל בשטר כל שלא כתבוהו ונתנוהו לו יחזור בו. ואם תאמר ואמאי אין כותבין, ומאי נפקא ליה מינה, אי במתנה הא לית בה אחריות נכסים, ובין כתב ובין לא כתב חד דינא אית ליה, ואי בשטר מכר, בין לא כתב בין כתב גובה מנכסים משועבדים, ורב גופיה הוא דאמרה כדאמר לעיל בפרק חזקת (בבא בתרא מא, ב) אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, ואי כשמכר בלא אחריות מפורש ואי כתבי ליה שטרא גובה מנכסים משועבדים, וכדקיימא לן אחריות טעות סופר הוא, יכתבו לו את השטר שלא באחריות מפורש. וי"ל דאפילו הכי לא ניחא ליה דליפוק עליה דנתן או מכר קרקעותיו, משום דזילי נכסיה, דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים למימרא דעדים אית להו קלא, לא קול גמור כשטרא קאמר, אלא קול קצת, ואלו חקרו הלקוחות שלקחו לאחר מכאן מידע הוו ידעי, ואינהו דלא חשו ולא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו, כדאמרינן התם עלה, והיינו דקאמר רב שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר. ויש אומרים דבר מן דין כל שטר שנעשה לחובת מי שנעשה עליו, בין שהוא עכשיו ממש לחובתו בין שאינו, אי אפשר לכותבו אלא מדעת המתחייב, דומיא דשטר מתנה, וכיון שכן, שטר זה אי אפשר לכותבו על שזה מנעם עד שלא נכתב ואם כתבוהו אין לו דין שטר. ואף על פי שאמרו בשטר מתנה כותבים עשרה שטרות על שדה אחת, שאני התם דכיון שנכתב אחת מדעת הנותן [כותבים] עשרה כאחת, כיון שאין בריבוי השטרות שום תוספת חיוב, ובשטר מכירה שנאבד שכותבין שטר אחר חוץ מן האחריות שבו, מהאי טעמא נמי הוא, והודאה במקרקעי שאמרו בפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב) כל שהודה בפני שנים אין צריך לומר כתובו, היינו נמי טעמא דהודאתו במה שאינו שלו, ולתועלת מי שהקרקע שלו כותבין, ואף על פי שלא אמר להם כתובו, וכענין שאמרו במחאה ובמודעא.

על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בזה ובין בזה. עד שלא נכתב ונמסר לו השטר, דעל מנת שתכתבו לו קאמר, הרי שתלה זכיית השדה בכתיבת השטר לו. ואם תאמר מכל מקום אמאי כותבין לו בין ירצה בין לא ירצה, דהא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואילו אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שיתן לפלוני מנה, מי לא מקיים על תנאיה על כרחיה ואזיל וזכה בשדה, ואפילו תמצא לומר דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה, הני מילי נתינה דלדידיה, אבל מתנה על אחרים לא תלה אותה ברצונו ובדעתו אלא מקיים תנאו ואזיל בין מדעתו בין שלא מדעתו דנותן. ומסתבר לי דהכא שאני, שאין זה כשאר תנאין דעלמא, דאילו בעלמא שמתנה על מנת שתתן לי או שתתן לפלוני, נותן או מוכר לזה ומתנה עליו שיתן או שילך או שיעשה דבר פלוני, נמצא שגמר ונתן ולא עכב מתנתו או מכירתו כלל, אלא שרוצה שיתן לו הקונה חלף מתנה זו או מכירה זו כן וכן. אבל כאן שמזכה לו לזה ועוד אומר לעדים שיכתבו לו שטר ולזכותו, שטר המכירה או המתנה לזכות הלוקח או מקבל המתנה הוא, אם תנאי זה כשאר תנאין דעלמא הוא הרי זה דבר והפכו, שהוא מראה שרוצה שיכתבו לו את השטר וחוזר ותולה זכות השדה בכתיבתן, היתכן שיאמר אדם זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתזכו לו עוד בשדה אחרת שלי, ואם הוא מתכוין להרבות במתנותיו לזה היגרע כל כחו מצד אחר. אלא ודאי אנו אומדין דעתו שהוא אינו גומר עדיין בלבו מתנתו או מכירתו, ורוצה לעכב עוד שימלך בעצמו אם יחזור אם לאו עד שיכתבו השטר ויתנו לו, ושלוחים עשאם, והכי קאמר להו, זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתהיו שלוחי לכתוב את השטר כל שלא אחזור בי, והילכך כל שהוא חוזר בשטר רשאי, ואף זכיית השדה בטלה אפילו קדמו וזכו לו, ומיהו כל שלא חזר בו אינן צריכין לימלך בו, דהא חוזר בין בשטר בין בשדה קאמר, צריכין לימלך בו לא קאמר.

ואידך אם קדם מוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו וכו'. ואם תאמר כיון שאמר כאותה ששנינו ואותה ששנינו הא אוקימנא לה בפרק קמא דבבא מציעא (יג, א) (גמרא) [גבי] מצא שטרי חוב בשטרי אקניאתא דוקא, ומשום דמשעת קנין שעבד נפשיה, הא בשטרי דלאו אקניאתא לא כתבינן, דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי, כדאיתא התם, ואם כן על כרחין הכא בשטרי אקניאתא קאמר, וכיון דכן, היאך יקנה השטר אגב קרקע זה, דהא משעת קנין קנאו והוה ליה דידיה ולא דמוכר, ואין קונין באגב שדה של זוכה אלא באגב שדה של מקנה. ואפילו התנה שלא יקנה עד שיתן לו דמי השדה, מכל מקום כל שנתן למפרע הוא קונה, ומשעת קנין. וי"ל כאותה הכא שאמרו לדוגמא בעלמא נקט, ולא שיהא ממש כאותה, כלומר, בשטרי הקנאה, אלא בשטרי דלא הקנאה, ודלא כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו, וכגון שאמר להו כתבו שטר זה לפלוני ויהיה בידכם, ואם יבא היום ויפייסנו ויזכה בשדה יזכה בשטר ואם לאו תקרעוהו, ובא ופייסו אותו היום וזכה בשדה וזכה בשטר בכל מקום שהוא וכשאמר לו זכה בו אגב השדה ואגב הני בעי'. כן תירץ מורי ז"ל. ואם תאמר ומאי קא מייתי משטר קניית הקרקע, וכי שטר (ו)מכר שעשה מוכר ללוקח ואי נמי שטרי הלואה צריכין הלוה והמוכר להקנותן למלוה וללוקח בכתיבה ומסירה או באגב. י"ל דכל שטר מכר שעושה ליתנו ללוקח ושנכתב על שמו, וכן שטרי הלואות והודאות שנכתבו לצורך הלוקח והמלוה, עם כתיבתן זכו הם בשעבוד ובכל מה שכתוב בתוכן, דעם שטרות אלו נשתעבדו ונתחייבו בו המוכר והלוה, ולפיכך אין צריכין להקנותן, דהן עצמן שלהן הן, אבל זה שטר שכתבוהו לא ללוקח כתבוהו ולא לזכות שבתוכו כתבוהו אלא למוכר, ושלא ליתנו ללוקח אלא למוכר, שאם יתפייס לו הלוקח יתן לו שטר זה ושיקנה אותו לו, הרי זה כשטרות בעלמא של מוכר זה ושהוא מזכה אותן לאחר במכירה או במתנה, שהרי לא נשתעבד עם שטר זה בשעת כתיבתו, אלא לאחר זמן שילוה או שיקנה ממנו הלוקח וימסור לו את השטר שיזכה בשעבודו ובמה שכתוב בתוכו, ולפיכך למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה אף זה כן. כנ"ל. ולפיכך כל שכותבין שטר קודם הלואה או קודם מכירה על מנת שאם יתרצה הלוקח ליקח והמלוה להלוות שימסור המוכר ללוקח והלוה למלוה כשהוא מוסרן ביד הלוקח והמלוה, צריך להקנותן להן בהקנאת אותיות דעלמא.