רשב״א על בבא בתרא נד:

אינה מסויימת במצריה עד כמה. אליבא דרב קא בעי לה, דאי לשמואל אפילו במסויימת לא קנה אלא מקום מכושו בלבד, כל שכן בשאינה מסויימת.

אמר רב פפא כדאזיל תירא דתורי והדר. פירש ר"ש ז"ל כשיחרש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה ועד קצהו. והדר, ובחזירתו יעשה עוד שורה אחרת, דהיינו שתי שורות על פני כל השדה ועד קצהו משפתו אל שפתו ממזרח למערב, מתוך כך קנה כל השדה מצפון לדרום, עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לא הוה ליה למימר עד כמה, דמשמע עד כמה קונה, אלא הכי הוה ליה למימר בכמה, כלומר בכמה יקנה. ועוד דלא הוה ליה למימר כדאזיל בכ"ף, אלא בדאזיל, בבי"ת, כלומר בזה יקנה. אלא הכי פירושו, עד כמה יקנה במכוש אחד, כדאזיל תיירא דתורי והדר, שאין דרך עובדי אדמה להאריך תלמים באורך כל השדה, אלא חורשין את השדה חלקים חלקים, וכשיעור שמאריכין תלם אחד וחוזר וחורש נקרא שדה אחד, והילכך במכוש אחד קנה בשדה כשיעור זה.

אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. פירש ר"ש ז"ל דשני אינו חייב להשיב מעות לראשון, שאם כן אין אלו כמדבר, כלומר נכסי הפקר, הא דמי קא יהיב. אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בשער ארבעה עשר של מקח וממכר ז"ל, משום דבזוזי דהאי מסלק ליה גוי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני, ומיהו אחריותו על הגוי המוכר, ולא על ישראל זה שלקח ראשון, וכן דעת מורי ז"ל שחייב להחזיר מעות ללוקח ראשון. וכן כתב משם רבינו יצחק בר אברהם ז"ל דמכל מקום מעות של ראשון דמו למ[שכון של גר], והרי הוא כזוכה בשעת מתן מעות בשדה המשכונה, הילכך המחזיק בהן זוכה בגוף השדה ונותן ללוקח דמים, וכאותה ששנינו בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מט, ב) משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר, שלא מחמת שנעשו נכסי הגר כהפקר פקע זכות משכונו של זה. והקשה הראב"ד ז"ל, אם הראשון שנתן מעות לא קנה עד דמטי שטרא לידיה, היאך יקנה זה השני שלא נתן מעות בלא שטר. ותירץ, שהראשון שנתן מעותיו אנן סהדי דלא סמכא דעתיה למקניה עד דכתב ליה גוי שטרא, משום דגוי אנס הוא, אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקניה בהאי חזקה, מימר אמר כי אניס ליה גוי מינאי לא מפסידנא מידי, ואפילו מיחייב ליה לאהדורי זוזא לקמא על תנאי זה מהדר דאי אניס ליה גוי מיניה מהדר ליה זוזי. עד כאן. ואני תמה בעיקר קושית הרב ז"ל, דהא טעמא איכא, דקמא לא קנה, ולא החזיק ושני החזיק, ואילו החזיק קמא איהו קני. וכן נראה מדברי ר"ח ומפירוש ר"ש ז"ל. ומיהו כך נראה לי בודאי שאפילו נתן הראשון מעות והחזיק לא קנה, דהא מילתא בטעמא תליא, דזוזי ודאי מכותי קנה, דכל קנינו בכסף, ואם כן מאי טעמא לא קני הכא, על כרחין משום דישראל לא סמכא דעתיה עד שיכתוב כלו הגוי את השטר, משום דגוי אנס הוא, וכיון שכן אפילו החזיק לא גמר לקנות עד שיכתוב לו השטר, והיינו דקא פסיק ואמר דישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה לא שנא החזיק לא שנא לא החזיק, ודרב הונא נמי דלקמן אפילו בשהחזיק בה היה מעשה. כנ"ל. ודברי הראב"ד ז"ל מסייעין אותי. יש מי שאומר שאלו כתב לו הגוי את השטר אפילו לאחר שקבל המעות קנה. וליתא, דכיון דאמרינן דגוי איסתלק ליה הוה ליה נכראה ושדה מופקרת היא, והילכך אין לו תקנה אלא אם כן כתב לו גוי את השטר עד שלא יתן לו הדמים. אלא שיש לעיין, אם כן רב הונא אמאי יהיב ליה זוזי עד שיכתוב לו את השטר. וי"ל דרב הונא לית ליה דשמואל, אלא מסבר סבר דלוקח מגוי כלוקח מישראל, וכל שנסתלק המוכר זכה הלוקח, וכל שלא זכה הלוקח לא נסתלק המוכר, דזה מסתלק וזה זוכה, ורב נחמן דיניה כשמואל רביה, והיינו דקאמר ליה רב הוא מאי דעתיך כשמואל, דלמא איהו לית ליה דשמואל. ובעיקר דינו של שמואל תמיהא לי, מאי טעמא, דכל דמוכר מסתלק ורוצה למהר ממכרו, גם הלוקח ניחא ליה דליקני מיד, משום דאמרי אינשי זבנת קנית. ותדע לך, דהא אף על גב דקיימא לן דבמכר לא קנה בשטר עד שיתן הדמים, במוכר שדהו מפני רעתה, שאנו אומדים דעת המוכר שחפץ שיקנה בשטר בלבד כדי שלא יחזור בו הלוקח, קנה לוקח אף על פי שלא נתן דמים, ואין אומרים ששניהם רוצים בהמתנה כדי שיוכל כל אחד להמלך אם יקיים מקחו או שיבטלנו, והכא נמי מאי שנא. ואם תאמר דלוקח מגוי שאני, דמשום דסתם גוי אנס הוא לא גמר ומקנה עד שיכתוב לו את השטר, כמו שכתבנו למעלה, אכתי לא ניחא לי, דהא רב הונא משמע דלא סבירא ליה הכין, כדאמרינן, ואם כן רב נחמן מאי טעמא אוקמה בידיה דשני, דשאני רב הונא [ד]דעתו היה לקנות במעות שכבר נתן, והדין עמו. וי"ל דרב הונא מודה היה דלא נתכוון לקנות בכסף ואנן סהדי דכל דזבין מגוי לא יהיב דעתיה לקנות אלא בשטר, משום דסתם גוי אנס הוא, אלא דרב הונא היה סבור שאף הגוי לא נסתלק עד שיכתוב את השטר. וכמו שכתבתי כנ"ל..

כל המחזיק בו זכה בו. וכתב ר"ש ז"ל דמכל מקום נקרא רשע, כדאמרינן (קידושין נט, א) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע. ובודאי אם מחייבין אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון נקרא רשע, דמה לו ליקח את זאת, כמה שדות ימצא לקנות במקום אחר. אבל אם לא היה חייב להחזיר מעות, אין זה נקרא רשע, דהוה ליה כמציאה וכנוטל את הפאה, ששנינו (פאה פ"ד מ"ג) נטל מקצת פאה וזרק על השאר נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו, אלמא מדקתני מעבירין אותה הימנו אינו נקרא רשע, דלא כל שעה אדם זוכה למצוא מציאות, ולא פאה, שמא יקדימוהו שאר עניים, הילכך אין זה נקרא רשע, שחייו קודמין לחיי חבירו. וכן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל. והתימה מן הרב ר"ש ז"ל, שכאן כתב שנקרא רשע, אף על פי שהוא ז"ל כתב כאן שאינו חייב להחזיר דמים לראשון, דזוכה הוא מן ההפקר.

אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו'. איכא למידק, ומאי קושיא, לוקמא אביי לנפשיה באתרא דליכא הרמנא דמלכא, ואיתא להא ואיתא להא. ורב יוסף נמי מאי קא דחיק נפשיה ואמר אנא לא ידענא עובדה הוה בדורא דרעואתא, לימא ליה הא דאיכא הרמנא דמלכא הא דליכא הרמנא דמלכא. וי"ל דאביי לאפוקי הלכתא מרב יוסף רביה הוה בעי, אי דוקא בדליכא הרמנא דמלכא או דילמא אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא, ואי אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא אמרה מאי טעמא והיכי מתרצינן דידיה אדידיה. ואמר ליה רב יוסף דלא שמיעא ליה אלא עובדא הוה ודן ליה הכין רב יהודה וסתמא משמואל רביה קבלה. ואמר ליה אביי דהתם שאני דדורא דררעותא בבגי דמטמרי הוו דלא יהבי טסקא למלכא ולית ליה מרוואתא ומאן דזבין מינייהו לא עביד ולא כלום, ואפילו יהבי זוזי וכתבי שטרא, דארעא דמלכא היא וכל דקדים וזכי בה וקביל עליה דיהיב טסקא זכה. נמצא עכשו לפי דחוי זה של אביי, דאפילו בדליכא הרמנא דמלכא לא שמעינן מידי מרב יהודה דליקני בתרא, אלא קמא קני, כיון דארעא דירושת הגוי הות, דישראל ראשון הדר ליה אצל גוי המוכר דלוקמה בידיה, וגוי מפיק לה מישראל שני, דאמר ליה את בארעא דידי מאי עבדת, ומוקי לה בידא דראשון, דשדה ירושה היה לו, ולא דמיא להא דרב יהודה דלאו שדה מוכר הות, כדאמרן. וכן פסק רבינו תם ז"ל דקיימא לן כאביי דהוא בתרא, אלא שהוא מוסיף בה דברים, ופירש דהאי דזבן בארעא דרעותא, לא ממרותייהו קמאי זבן, אלא מגוי דנחת לה מנפשיה ופרע טסקא למלכא, והשתא זבנה לישראל, ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא מקמי דליחזק בה קמא, ולפיכך כל שאינה שדה ירושה למוכר כל המחזיק בה ומקבל עליו לפרוע הטסקא הוא זוכה, ובהא הוא דקאמר שמואל כל המחזיק בה זכה בה, אבל בשדה שהיא ירושה לגוי שמכרה, לא אמרה שמואל, דההיא מלכא אמר לא ליקני איניש אלא באיגרתא, ועובדא דרב הונא בבגי דמטמרי הוה עובדא, וכן הא דשלח רב הונא בר אבין כדאיתא בסמוך בכי האי גוונא הוה. ומיהו גם הרב כתב משמיה דגאון ז"ל, דישראל שקנה שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה. עד כאן. כלומר אפילו בשדה ירושה. ומיהו דוקא בדליכא הרמנא דמלכא, הא איכא הרמנא דמלכא לא, דמלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באיגרתא, ודינא דמלכותא דינא. ונמצא עכשו פסק הלכה לפי זה: היכא דאיכא הרמנא דמלכא מוציאין משני, כל שכתב הגוי שטר לראשון, ומעמידין ביד ראשון, ואף על פי שקדם שני והחזיק בה קודם שכתב גוי שטר לראשון. ואי ליכא הרמנא דמלכא, אם קדם וזכה שני קנה, ואפילו כתב הגוי אחר כך לראשון, לפי שמשעה שקבל זוזי נסתלקה לו והויא לה כמדבר, והילכך מי שקדם והחזיק קנה ומחזיר דמים ללוקח ראשון. ולפי דעתי אפילו נתן הראשון מעות והחזיק, דכל שלא הגיע שטר מכר לידו לא סמכא דעתיה. והיכא (דליכא) דזבן בבאגי דמטמרי אבל לא קדם ראשון והחזיק, שני קנה, ואינו חייב להחזיר מעות לראשון, דמנפשיה זכה בה, דמלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליטול ארעא. ואפשר דאף בזה מחזיר דמים ללוקח ראשון אם מכרה לו גוי שירד בה אחר שהלכו להם בעלים ראשונים, כי לולא שמכרה גוי לישראל זה לא היה יכול ישראל שני לירד בה, שהגוי שקבל לפרוע הטסקא זכה בהן ואין אחר יכול לסלקו כל שהוא רוצה לפרוע הטסקא. אבל אם הבעלים שנחבאו מכרוה לו בין בכסף בין בשטר, ואפילו היו ישראלים, לא קנה, וכל הקודם זכה, דמכיון שלא פרעו טסקא, חזרה שדה למלך ואין לזה בה כלום, ושני מן ההפקר הגמור זכה בה.