רשב״א על בבא בתרא נא.

דל זוזי מהכא תיקני בשטרא. מכאן דקדק הרב בעל העיטור ז"ל (מאמר ג' אגב), דשטרי ראיה שאדם כותב שמכרתי שדה פלוני לפלוני, יש בהן משום קנייה כאלו כתוב בהן שדי מכורה לך, דאי לא, מאי קשיא, דילמא בשטרי ראיה שמכר (לו) [לה] את השדה בכך וכך, דמאן אמר לן דשדי מכורה לך כתב לה. ואיכא למידק, מאי קאמר דל זוזי תיקני בשטר, דשטרא נמי לגלויי זוזי הוא דכתב לה. ומסתברא לי, דמקומם מקום שנותנין מעות ואחר כך כותבין את השטר, ומשום הכי אקשי לה דל זוזי מהכא, דאף על גב דכי שקל זוזי לא בתורת דמי מקח שקלינהו, מכל מקום כיון דהדר וכתב לה שטרא, לא מחמת גלויי זוזי הוא, אלא להקנאה גמורה, וכאותה שאמרו בפרק דייני גזירות (כתובות קי, א) גבי מוכר שדהו לחבירו והוציא עליו שטר חוב שהוא חייב לו.

כתב לו על הנייר או על החרס. ואם תאמר על החרס שיכול להזדייף הוא ואינו שטר. יש לפרש בחוקק על החרס. אי נמי הא מני רבי אלעזר הוא דאמר עידי מסירה כרתי, ואליבא דרבי יוחנן דאמר כי אמר רבי אלעזר אפילו מכאן ועד עשרה ימים.

אף על פי שאין בו פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך. איכא למידק, מאי קא משמע לן בשאין בו שוה פרוטה, דבשלמא גבי חליפין דאמרינן קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה, אשמעינן דאף על פי שקונין בכליו של קונה אפילו אין בו שוה פרוטה קנה, וכן נמי בשטר קדושין אפילו שאין בו שוה פרוטה קונה בו את האשה, אבל הכא בשטר הבא ממוכר ללוקח מה לי שוה פרוטה מה לי אין בו, וכי סבורין היינו שיקנה הלוקח בכסף ובשוה כסף שנותן לו המוכר. וי"ל דאתא לאשמועינן דסד"א דעיקר שטר משום דבההיא הנאה דמקבל לוקח מיניה ממונא הוא, וכדאמרינן גבי קדושין (קדושין ז, א) הא לך מנה ואתקדש אני לך מקודשת בההיא הנאה דמקבל ממנה מתנה, קא משמע לן הכא אף על פי דלית ביה שוה פרוטה קנה. ואי נמי סלקא דעתך אמינא כיון דלית ביה שוה פרוטה לאו כלום הוא, קא משמע לן.

שדי מכורה לך שדי נתונה לך. פירש ר"ש ז"ל שכן כתב לו שתי לשונות אלו בשטר והרי זו מכורה ונתונה. ומסיים בה רב ביבי משמיה דרב נחמן דבמתנה בקש ליתנה לו, כלומר משום דינא דבר מצרא, ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו. ואיכא למידק, כי כתב ליה שדי נתונה לך, מאי מהנה ליה בהדי בן המצר והא כיון דכתב ליה נמי שדי מכורה לך, והא אמרינן (ב"מ קח, ב) דמתנה שיש בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ודיינינן ליה כמכר, כל שכן כאן שכתב לה בהדיא שדי מכורה לך. י"ל דשאני התם דמתנה גופא כתב בה אחריות, וכל שיש בה אחריות נדונת משום מכר, אבל כאן שכתב לה מתנה בפני עצמה ומכר בפני עצמו, אין בה משום דינא דבר מצרא. ותדע לך, דהא אמרינן גבי שני שטרות דבטל השני את הראשון, ראשון במכר ושני במתנה לא בטל השני את הראשון, דשני משום דינא דבר מצרא כתביה. וליתא, דהתם הכי קאמר, הא דכתבו לשני, לאו משום דאחולה אחליה לקמא ולא אודייא אודי דראשון פסול, אלא משום דינא דבר מצרא איכתיב, ואי אתי בר מצרא מסמך ליה לשטר מכר ומפיק שטר מתנה. ור"ת ז"ל כתב דלא כתב ליה שני לשונות אלו, ותדע לך, דאם כן שדי שדי למה לי, לימא שדי נתונה לך ומכורה לך. והא דמסיים רב ביבי במתנה בקש ליתנה לו, אמוכר שדהו ומפני רעתה מסיים הכי, כלומר, מוכר שדהו מפני רעתה שקונה עד שלא נתן דמים, היינו טעמא דדעת המוכר ליתנה לו בלשון מתנה כדי למהר הקנאתו ושלא יוכל הלוקח לחזור בו, ולמה כתב לו בלשון מכר, כדי ליפות את כחו מפני האחריות, ואי נמי שאין הלוקח מתפייס שיתן דמים ויצא עליו שם שקבלה במתנה.

שאני התם דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה. ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינן טמונין, וגרש את האשה ושחרר את העבד חייב לפורעם, דכל שלוה מהם מעות שאינן טמונין אודיי אודי ליה דשלהם הם, שניתנו להם בענין שאין לו בהם כלום, כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהם את עצמו, ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה, אי נמי שייחד לה דבר אחר, מדקתני נתגרשה האשה נשתחרר העבד אין להם עליו כלום, וטעמא משום דלגילויי זוזי הוא דעבד, משמע דמוכר שדה לאשתו במעות טמונין דאסיקנא דלא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי, כל שבאו מעות ביד הבעל אין לה עליו כלום, וגוף ופירות שלו, דמחזקינן להו בחזקת הבעל דמשלו גנבתם. ויש אומרים דמעות כנכסי מלוג מחזקינן להו, ואין לבעל בהם אלא אכילת פירות, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והתם כשהבעל טוען בריא דמשלו גנבו, וכיון שהוא תופש וטוען בריא עליהם להביא ראיה, אבל כל שלא תפס, ואפילו טען בריא, אינו נאמן. ואי נמי כשתפש ולא טען בריא אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד, דכל מה שיש תחת יד האשה בנכסי מלוג מחזיקין להו שנפלו לה מבית אבי אביה או שניתנו לה במתנה, וגוף שלה ופירות לבעל. והכין מוכח בירושלמי דכתובות בפרק מציאת האשה (ה"א) גבי מציאת האשה לבעלה, אמר רבי יוסי לא אמרו כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך שמצאה בעדים, זו מפני זו. שמעינן מינה דמן הדין יכולה היתה לומר מציאה מצאתי ולא הוה לבעל בהן אלא אכילת פירות בלבד, אלא שחשו לה חכמים תקנו שתהא אף גוף מציאתה לבעל, אבל במתנה לא תקנו, שקול יוצא למתנה ואינה מעיזה פניה לומר ניתנו לי במתנה ומשקרה, אלמא נאמנת היא בכך. ויש מרבותי נוחי נפש שאמרו שכל שהם תחת ידה או תחת יד הנפקד שלה, היא נאמנת לומר של אחרים והפקידום אצלי, או שניתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי בהם כלום, אלא מה שאני נושאת ונותנת לתוך פי, וכן העבד, ודוקא כשטוענין כן, אבל אם לא טענו אין טוענין להן, וכמו שאכתוב בסמוך.