רשב״א על בבא בתרא מט.

לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. ולא דוקא, אלא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם, דאי לאו הכי אכתי מאי קאמר לן פשיטא, דכיון דאית ליה פירי פירות זכות יש לו בפירות ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אם כן תלינן הכנסת פירות בכך. אלא לשון קצרה נקט ומדתניא לה בביאור הכין בפרק הכותב, נקט לה הכא בקצור, דסמיך אההיא דהתם. כנ"ל.

אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה. והוא הדין דהוה ליה לאוקומה אפילו בנשואה, וכשקנו מידו, דמגופה של קרקע קנו מידו, וכדאיתא בריש פרק הכותב, אלא משום דנסיב לה כדתניא לה במשנת הכותב, והתם אמרינן דרב חייא תני האומר, ובאמירה בעלמא לא מצי מסתלק אחר שנשאה, דהא זכה בהן, נקט לה נמי הכא בכותב לה ועודה ארוסה, ואפילו באמירה בעלמא מסתלק, דהא לא זכה בהן עדיין. ומיהו דוקא בעודה ארוסה, דכבר יש לו בהן שייכות, אבל קודם אירוסין לא, דלית ליה בהו שום שייכות עדיין, וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק הכותב בסייעתא דשמיא. וכן הדין בדרב כהנא ודרבא ודרב הונא.

וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה. פירשו מקצת המפרשים הבאה לו מחמת אשתו, ומדרבנן, ולאפוקי נחלת האב, שהיא דבר תורה. ואינו מחוור כלל, דאף ירושת הבעל מדאורייתא היא, וראיות חזקות יש לפי דעתי וכתבתיו בפרק נוחלין. אלא הכי קאמר, נחלה הבאה ממקום אחר על ידי מעשה, ועדיין לא באה לידו, כגון נכסי ארוסה, שעדיין אינו זוכה בה ממילא עד שתבא ממקום אחר על ידי נישואין, ושתמסור לו את עצמה מרצון לחופה, דאינו יורשה מן האירוסין, דירושה בשאר תלייה רחמנא, דכתיב כי אם לשארו, מה שאין כן בירושת האב. ושם פרק הכותב כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.