רשב״א על בבא בתרא לו:

פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. פירש ר״ח ז״ל פירא רבא ופירא זוטא שאר ירקות. וכן פירש הראב״ד ז״ל. ור״ש ז״ל פירש פירא זוטא שחת. וכבר כתבתי בפירוש משנתנו ראשונה דפירקין דאין קשה לפירושם לפי דעתי מהא דאמרינן בריש פירקין (בבא בתרא כח, ב) אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הכי נמי דהויא חזקה. ושם כתבתי בסייעתא דשמיא. והא דבעו רבי ישמעאל ורבי עקיבא חדשים לפירא רבא ולפירא זוטא, ולא אמרינן שאם מצא שדה בקמותיה וקצרה והכניס פירות לבית שתעלה לו חזקה מיד. כתב הרמב״ן ז״ל, די״ל דלדידהו בכי האי הכי נמי דהויא חזקה, אלא הא דנקט חדשים, משום דבשלמא בראשונה איפשר ביום אחד, אבל באחרונה אי איפשר אלא בשלשה חדשים או בחדש אחד, משום הכי תנו חדשים, דחזקה דראשונה דומיא דאחרונה בעו למיתני, ואי נמי חדשים דנקט לאו למעוטי קמה וקצרה, דכל שכן דהויא חזקה, אלא לרבותא נקט לומר דשלש אכילות של פרי זוטא הוי חזקה וכל שכן קמה וקצרה שאכילה גמורה היא.

ניר לא הוי חזקה. פירש ר"ש(י) ז"ל שאין יום אחד בשנה שניר בה חשוב להחשב שנה שלימה לחשבון של שלש שנים. ורבי אחא וכל גדולי הדור שאמרו דניר הויא חזקה, י"ל דסבירא להו כרבי ישמעאל ורבי עקיבא דלית להו טעמא דתלת שנין מידהר איניש בשטריה. והילכך כיון דסבירא להו דניר נמי הוי חזקה, חד יומא מהני ליה לחזקת שנה כדמהני אכילה אחת לרבי ישמעאל ורבי עקיבא לחזקת שנה. והא דאמר רב נחמן דטעמא דמאן דאמר ניר הרי זו חזקה משום דלא עביד איניש דכרבי ליה לארעיה ושתיק, ואי ביום אחד קאמר, כדברי ר"ש ז"ל, בחזקת יום אחד היאך שמע. נ"ל דהכין קאמר, כיון שנרה שנה וזרע שתים או שנרה שתים וזרעה שנה כבר שמע בעל הקרקע בחזקתו של זה, ואי משום דאמר דכיון דלא אכל אלא שנה לא איכפת ליה, לא היא, דלא עבדי אינשי דכרבי ליה לארעיה ושתיק, משום דנראה מתוך מעכשיו שהוא בעליו, שאין אדם עשוי לחרוש שדה חברו, ועוד שאכלה שתים או שנה, אלמא כשנרה נמי הרי זה כנר שדה שלו, ולפיכך ניר נמי עול לו, דכדרך בעלים הוא דנוהג בה. ונראה כי לפי פירושו של ר"ש ז"ל לא גרסינן גבי ההיא דרבי מאיר לאו למעוטי ניר דלא, דהא ודאי כיון דאמר רב שלש שנים מיום ליום, ממילא מימעיט ניר דיום אחד,כד אלא הכי גרסינן חזקתן שלש שנים מיום ליום למעוטי ניר דלא, כלומר וממיילא מימעיט ניר דיום א' דלא מכלל דבר, ואף לגרסת הספרים נראה לי לישבו כן, דהאי מאי לאו לאו דוקא, אלא הכי פירושו, מי לא מימעיט מינה ניר דלא. ובזה מיתרצא לי קושיא אחריתי דמקשו בתוספות מאי קאמר מאי לאו למעוטי ניר דלא, דילמא משום דטעמא דחזקה דגתלת שנין מיזדהר אינשי בשטריה, ולאו למעוטי ניר אתא. ובמה שפירשתי אתי שפיר, דהכי קאמר, אף על גב דטעמיה דרב משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, מי לא ממעט ניר דלא. והרמב"ן פירש, דלמאן דאמר ניר לא הוי חזקה היינו שאפילו און ימים שנר בה אינן עולין לו לחשבון ימי שלש שנים של חזקה, שאין מונין לו אלא משעת זריעה ואילך, לפי שבשעה שהיה נר לא היה נהנה מן הקרקע אלא מהנה, ואין חזקה למהנה אלא לנהנה, וכמו שכתבנו למעלה משמו של רבינו האי גאון ז"ל וכדגרסינן בירושלמי ראוהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות, וגם הרב ז"ל בעצמו הביא מכאן ראיה לפירושו ומדברי ר"ח ז"ל שכתב על הירושלמי זה דשמע מינה דאין חזקה אלא לנהנה, ומי שאמר ניר הרי זה חזקה, הכי קאמר, שאם ירד בתוכה בתחלת השנה ונר אותה כדניירי אינשי ועמד כל השנה בחזקתו ונטר לה כדנטרי אינשי עד שזרעה בשנה הבאה אותו שנה של ניר חשיבא ליה כשנה שלימה מיום ליום שהרי למאן דאמר ניר לא הוי חזקה ותחלת חזקה משיכנס בשדה ויזרענה, מכל מקום מאחר שנתלשה קודם זמן הזרע של שנה שניה הרי לא נשתמש בה בשדה הבעל, ואעפ"כ עולה לו, מאחר שבחזקתו היא עומדת, והאי אכל כדאכלי אינשי, וניר נמי לא שנא. אלו דבריו ז"ל. ואינן מחוורין בעיני כלל, דאם איתא דאפילו נרה וזרעה באותה שנה אין מונין לו אלא משעת זריעה ואילך, מפני שאינו נהנה אלא מהנה ומימר אמר אידך כל שיבי דכרבא ליעול ביה, אם כן אף אנו נאמר דאין מחשבין לו אלא משעת הכנסת פירות לבית, שעד כאן נמצא מהנה ולא נהנה, וכדברי הירושלמי בעצמו שהוא מסתייע ממנה, וכל שכן דמימר אמר מארי ארעא כל תבואה שבביתו של מחזיק ליעול בה, דאף הוא נוטל פירא, דארעא דידיה אשבח. ועוד דלכאורה במאי דקאמר רבי אחא ניר הוי חזקה אמרי רבנן דלא הוי חזקה, ובגונא דאיירי רבי אחא איירו רבנן, ורבי אחא נרה שנה וזרע שתים נרה שתים וזרעה שנה קאמר, כלומר דבשנת הניר לא זרעו כלל, ובכי האי גונא הוא דאמרי רבנן דלא עלתה לו חזקה, אבל נרה וזרעה הא אחזיק כדמחזקי אינשי ואכל תלתא פירי ואזדהר בשטריה תלת שנין ומאי הוה ליה למעבד, ומערער נמי מכי חזי דכריב וזרע ואכל הוה ליה למחויי, דאי אמרת בזמן הניר שנהנה לא חשש למחות, והלא אין המחאה בתחת השלש אלא בסוף שלש, וכיון שעמד שם זה שלש שנים דרך הבעלים היה לו למחות תוך שלש שנכנס זה לשדה ונרה ופרנסה כדרך הבעלים, מאי אמרת מכל מקום אותו זמן שנהנה לא עלו לו לזה שמהנה ולא נהנה, אם כן אפילו ימי הניר שבשנה שניה לא תעלה לו, וכל שכן ימים שעמדה בלא ניר בין קצירה לניר, ואפילו תמצא לומר כיון דהכי עבדי אינשי סלקא ליה חזקה, וכענין שאמרו באתרא דמוברי באגי, מכל מקום לא יעלו לו ימי הניר כמו שאינה עולה לו שנה ההוברה. אלא ודאי נראה דאפילו למאן דאמר ניר לא הוי חזקה, הני מילי שנת הניר, אבל שנה של זרע, משנכנס לתיבה וחרש ופרנס כדרך הבעלים ולא יצאתה מחזקתו הרי זו חזקה ומונין לו משעת הניר, דלא עביד איניש דכרבי ליה לארעא וזרעי לה באותו ניר ושתיק. וכן פרשו קצת המפרשים וזה נראה לי עיקר. הא דאמר רב יהודה אמר רב חזקתן שלש שנים מיום ליום נראה מדברי ר"ש ז"ל שהוא מפרש, דלרב לא אזלינן בתר אכילת פירות כלל, שאין הכל תלוי אלא בחזקת שלש שנים, כלומר שתעמוד בידו שלש שנים דתלת שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר. וכבר הקשיתי לפירושו למעלה בריש פירקין, דאם כן מאי קא בעי הכא מאי איכא בין רב ושמואל ואוקי פלוגתייהו בדקל נערה, הא טובא איכא בינייהו, דלרב בעי תלת שנין דוקא מיום ליום ולא חיישינן לאכילת פירות. ולשמואל לא אזלינן אלא בתר תלת אכילות ואף על גב דלא מחזיק תלת שנין מיום ליום ועוד דלרב תפתיחא אמאי לא הויא חזקה, דמכל מקום הא לא נפקא מידי תלת שנין וכבר איזדהר בשטריה תלת שנין, וכן אפיק כורא ועייל כורא ומחזיק מגודא דעירודי ולבר. ומיהו מתפתיחא ועייל כורא אין קשה כל כך לרב, דמימרי דרב נחמן נינהו ורב לא סבירא ליה הכין, אבל אידך קשיא ליה. אלא ודאי בין לרב בין לשמואל תלת שנין בעינן, ולכוליה עלמא אילו עמדה בידו תלת שנין או ארבע ולא אכל פירות לא הויא חזקה, ואף על גב דטעמא דחזקה משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, על כרחין תלת שנין דאכילה קאמר, וכמו שכתבתי בריש פרקין, והיינו דבעינן הכא מאי בינייהו ולא אשכחן מידי דנוקי ביה פלוגתייהו אלא בדקל נערה, ופירש ר"ח ז"ל וכן הראב"ד ז"ל ועל דקל נערה שמוציא דיופרין בשנה, דלשמואל דאמר עד שיגדור שלש גדרות, הא נמי הויא חזקה, שהרי אכל שלש פירות גמורין שכנגדן בדקל אחד אינן נאכלין אלא בשלש שנין, ומכיון שאכל זה שלש אכילות גדולות, היה לו למחות, וזה שראה שהבעלים לא מיחו לא נזהר בשטרו יותר, ורב סבר דאכילת שלש שנים ממש בעינן, ואף על פי שאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא וחכמים אומרים שלש שנים בציר שלש שנים מסיק, לאו למימרא דבעינן שלש שנים דוקא, אלא כלפי מאי דאמר רבי ישמעאל דבוצר ומסיק ואורה בשנה אחת עלתה לו חזקה, דבצירה הויא חזקה לכולהו, וכן מסיקה וכן גדרה, קאמר שמואל דלחכמים שלש מסיקות בעינן, ולאו דוקא שלש שנים, אלא מפני שדרכן של אילנות שלא להוציא דיופרין אמר כן, ומכל מקום אפילו לרב נמי לא בעינן אלא שיאכל שלש אכילות שלימות של שלש שנים שלימות, כלומר שיעדור ויחרוש ויפרנס השדה מתחלת השנה ויאכל פירות וכן כל שלש שנים, וזהו שלש שנים מיום ליום דקאמר רב, וכן פירש ר"ח ז"ל. חזקתן שלש שנים מיום ליום, פירוש צריך לאכלה שלש פירות גמורין בשלש שנים.

שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה. בנטועין קאמר, שאיפשר להן בבית סאה, וכדתנן עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן, אבל אילנות גדולים בשלשה אילנות סגי, וכדתניא שלשה אילנות והן של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, ושלשים דקאמר ואכל עשרה דקאמר, לאו דוקא, אלא עשרה בבית סאה ואכל שלשה בשנה זו ושלשה בשנה זו וארבעה בשנה זו הויא חזקה. וממטע עשרה דקאמר לאו למעוטי מקורבין יותר, שאפילו היו שם מאה בבית סאה שעומדין ליעקר, עלתה לו חזקה, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא יז, ב) שאפילו אכלן רצופין הויא חזקה מידי דהוה אמישרא דאספסתא, ולא עוד אלא אפילו בשמכרן, דקיימא לן מכרן רצופין אין לו קרקע, אפילו הכי עשרה לאו דוקא, דאפילו יש אחד עשר או אפילו שנים עשר בבית סאה יש לו קרקע, דהא קיימא לן כמאן דאמר כמה יהו מקורבין ארבע אמות, כדאיתא בפרק הספינה (בבא בתרא פג, א) דפסיק רבא התם מארבע אמות עד שש עשרה. אלא הכא לאפוקי מפוזרין יותר קאמר, שאלו הוה ממטבע תשעה לבית סאה אינו נקרא שדה אילן ואין הקרקע נגרר אחריהן, ולפיכך לא עלתה לו חזקה בקרקע באכילת האילנות. והא נמי דנקט אביי הכא ממטע עשרה לבית סאה, לאו למימרא אם היה שם קרקע יותר קצת מבית סאה דמפוזרין נינהו, דהא דקא פסיק רבא כמה יהו מקורבין מארבע כמה יהו מרוחקין משש עשרה אמה, ושש עשרה על שש עשרה מאתן וחמשין ושית הוו, ואלו מטע עשרה לבית סאה לא מטי להו לכל חד אלא מאתן וחמשין. אלא אביי לאפוקי ממטע תשעה לבית סאה קאמר. ואם תאמר והיאך קנה כל בית סאה באכילת עשר הנטיעות, והא שש עשרה אמה דיניקת קרקע בעיגולא נינהו, כדאמרינן בשילהי לא יחפור (בבא בתרא כז, א) ואלו בית סאה בריבועא הוא, ומרובע יתר על העיגול רביע. תירץ מורי הרב ז"ל דאימ' דאזלינן בתר עיגולא לענין הבאת בכורים, משום דכל שיש לו שיעור יניקתו בצמצום לא הוי גזלן, אבל לענין מכירה שתלוי בדעת מוכר ולוקח, אזלינן בתר דרך בני אדם שמרבעין שדותיהן ונוטעין שורות שורות ואין נוטעין בעיגול, ולפיכך לענין קניה כיון שדרכן בכך, קנה לוקח קרקע שביניהן.