רשב״א על בבא בתרא קסט:

מהא דאמרינן: אדהכי והכי שמיט ואכיל פרי. שמעינן שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות יכול הוא לכופם בדין לדון עמו, ובית דין נזקקין לטענותיהם ומחייבין, ואין לקוחות יכולין לומר לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טרפא שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנו פורעין, אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבוא לבית דין. דאי לא תימא הכי היכי אמרינן שמיט ואכיל פירי, והרי אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בבית דין ונתחייב בבית דין. אלא שמע מינה לקוחות כמוכר, וכן הלקוחות כלוה, כדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי, ומהדרינן אמרי פייסוה בעל הבית בזוזי והם מחזרין אחריו. מיהו היכא דאיתיה ודאי מודעין ליה, כגון דאזל שליח בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בחמשה בבית דינא כדעבדינן בבני חורין מיקמי אדרכתא, כדאיתא בפרק הגוזל (בבא קמא קיב, ב), ואי מיצטרכי לקוחות זמן לאהדורי בתריה יהבינן להו עד שלשים יום שהוא זמן בית דין, ובלבד להוציא הדין לאמתו ולא לבוא בעקיפין, שכל זמן בית דין אינו מן הדין, אלא מדת רחמים ניהגו חכמים על בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדאי. בנמקי הרמב"ן ז"ל.

אמר ליה זיל זבנה את שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות. כלומר, אם רוצה שליח זה ליפטר מן האשה הזו שמסרה לו מעותיה. ומיהו אילו רצה השליח לעכב השדה לעצמו שלקח שלא באחריות ולהחזיר לה מעותיה רשאי.

וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו וכו'. ופריש רבה דבאותיות נקנות במסירה פליגי, דרשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, והילכך כשם ששמעון קבל המתנה קנה שדה זו בשטר זה שמסר לו ראובן הנותן, כך כשהחזיר לו שמעון שטר המתנה לראובן קנאו במסירה זו. והוא שאמר לו קנה לך הוא וכל מה שכתוב בתוכו, דבין למאן דאמר אותיות נקנות במסירה בין למאן דאמר בכתיבה ומסירה צריך הוא מימר או למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, ודרב פפא דאמר הכי בפרק הספינה (לעיל בבא בתרא עו, ב) למאן דאמר במסירה באמירה בעלמא בשעת מסירה ולמאן דאמר בכתיבה ובמסירה שיכתוב לו כן בשטר ההקנאה. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה אלא אם כן כתב ומסר. וקשיא לי, מאי טעמייהו דרבנן, ומאי שנא דקנה שמעון מראובן במסירת שטר זה ומאי שנא דלא קנה ראובן במסירה זו שחזר שמעון ומסר לראובן. וכי תימא לפי שנכתב שמו של שמעון מקבל המתנה בשטר וכתוב בו שראובן נותנה לו, והילכך בדין הוא שיקנה בו שמעון אבל לא ראובן, אם כן אפילו בכתיבה ומסירה לא יקנה. וכי תימא כיון שמקנה לו השטר וכל מה שכתוב בתוכו הרי הוא מקנה לו השדה שהוא כתוב באותו שטר ומה לי שאמר שדה פלוני בפירוש ומה לי שהזכירו סתם ואמר השדה שהוא כתוב בשטר זה. אכתי לא ניחא, דאם כן למה לי החזרת השטר, אפילו בכותב לו השדה הכתוב בשטר המתנה שנתת לי אני נותן לך דיו וקנה, ואפילו שטר המתנה הראשון ביד שמעון. ועוד מי לא עסקינן בשטר מתנה שאין כתוב בה אלא שדה נתונה לך, ומסתברא דטעמא דמילתא דשטר מקנה בעי, הילכך כל שטרי דעלמא דכתובין או נחתמין על דעת ליתנן לקונה הרי זה שטר מקנה וקונה, אבל בשנכתב ליתן לשמעון, אי אפשר לו לשמעון להקנותו לאחר אלא כדרך שהוא מקנה שטרי הלואותיו, והילכך למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אף זה כן, ולמאן דאמר בכתיבה ומסירה אף זה כן. כנ"ל וכבר כתבתי כיוצא בזה בפרק המוכר את הספינה גבי שלשה שטרות הן (עז, א).

הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נדון בחזקה דברי רבי וכו'. ואוקמה רב דימי באותיות נקנות במסירה. ופירש ר"ח ז"ל זה לשונו: רבי סבר אותיות נקנות במסירה, והוה שטר מקנה שקנה זו השדה. רשב"ג סבר כיון שהמוכר מערער ואמר לא כתבתי אלא על דרך כך וכך, וזה אין לו ראיה לבטל דבריו, נאמן, דאין אותיות נקנות במסירה לבד, לפיכך נידון בחזקה ולא בשטר, עד כאן. וזה תימה בעיני הרבה דמכמה פנים, חדא דאין חזקה צריכא אלא למי שלא נזהר בשטרו, וכדאמרו בריש פרק חזקת הבתים, ומי שנזהר בשטרו אינו צריך לחזקה. ובמתניתין דבר קפרא תני לעיל בפרק מי שמת (בבא בתרא קנד, ב) שטר אמנה הוא שטר פסים הוא שמכרתיה לך ולא נתת לי מעות אם יש להם עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר שטרות. ועוד דאם על השטר מכר שביד לוקח קאמר, מי איכא מאן דאמר דשטר מכר שמסר מוכר ללוקח שצריך כתיבה ומסירה. ועוד דאם כן מאי קאמר דבאותיות נקנות במסירה פליגי, הא לא פליגי אלא בקיום תנאים, זה אומר על תנאי כן וכן מכרתיו והקניתיו, ולולי ערעור זה היה קונה בשטר זה ואפילו בלא חזקה. ודברי הרב ז"ל צריכין לי עיון. ולי נראה, דרב דימי מוקי פלוגתייהו כפלוגתא דרשב"ג ורבנן ממש, כלומר, בשמחזיק בשדה המוכר הראשון ובא לידון בשטר ובחזקה ולומר שחזר ולקחה מן הלוקח, ואמר רבי שאין צריך זה לידון אלא בשטר המכר הראשון, דבשטר זה קנה שהוא מסור לו לקנות, ואפילו על המסירה אין צריך להביא ראיה, ואפילו לאביי כל בכענין זה, דלנפילה דחד לא חיישינן, ולפקדון בכי הא לאו חיישינן, דאין אדם עשוי להפקיד שטר המכר למי שמכר לו את הקרקע. וכענין שאמרו ביבמות פרק האשה שלום (יבמות קטו, א) גבי נני בר חבו וחבו בר נני. ורשב"ג סבר נדון בחזקה ולא בשטר, דשטר כזה אינו קונה במסירה, לבד, אלא נידון בחזקה. כנ"ל. ולפי פירוש זה רבי לקולא ורשב"ג לחומרא.