רשב״א על בבא בתרא קנא:

הא דאמרינן: אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן מתנת שכיב מרע במקצת דלא בעיא קנין. ואפילו הכי אם עמד אינו חוזר, דהרי הוא כמתנת בריא, כיון דשייר מקצת, קא סבר דאפילו בהא חששו שמא תטרוף דעתו עליו, ותקנת שכיב מרע שעשו דבריו ככתובין וכמסורין אף במה שדעתו ליתן במתנת בריא תקנו, כדי שלא תטרוף דעתו עליו, וקא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אף בלא קנין קא אמר, וכדמותיב רבינא לרבא.

רבא אמר רב נחמן צריכא קנין. פירוש, או שאר הקנאות של בריא, שאילו יש בהן מטלטלין אינן נקנין בשטר אלא או בחליפין או במשיכה והגבהה.

ואי דקנו מיניה סופא אמאי אין מתנתו קיימת. קשיא לי, לימא ליה רישא דקנו מיניה וסופא דלא קנו מיניה. וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמה למתניתין בתרי גווני רישא בדקנו וסופא בדלא קנו. ומכאן נראה לי תשובה לרבינו תם ז"ל שהעמיד משנתינו רישא בדקנו וסופא בדלא קנו, כי היכי דלא תקשי לרב דאמר מתנת שכיב מרע שכתבו בה קנין הרי היא כמתנת בריא ואם עמד אינו חוזר.

הא דקא מקשה: ואי דקנו מיניה אמאי. נראה לי דלא קאמר אמאי אינה קיימת [כלל], דהא לשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה אפילו מת אינה כלום. אלא הכי קאמר, אמאי אינה קיימת ואימת קנה, דאי לרב מתנתו קיימת, ואילו לשמואל אפילו מת לא קנה. ופריק כשמואל דאמר שכיב מרע הכותב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו עמד חוזר, ובמיפה את כחו, דאי לא אפילו מת לא קנה, ולרב מוקמינן למתניתין בענין אחר כדבעינן למכתב לקמן.

מצוה מחמת מיתה בעלמא בעיא קנין. נראה לי דרב הוא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אפילו במצוה מחמת מיתה הוא, דכל ששייר מוכחא מלתא דלא הקנה [אלא] אם ימות בלבד, שהרי משייר הוא לסמוך על מה ששייר אם עמד, ואף על גב דאמר ווי ליה דמית, לא גמר בדעתו מיתתו ושיורו מוכיח עליו ובעיא קנין. ואם עמד אינו חוזר קאמר, דאי אפשר לומר בעיא קנין אפילו מת ואם עמד חוזר, דאם כן הוא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין לשטר לאחר מיתה. כנ"ל.