רשב״א על בבא בתרא יד

הא דאקשינן נפיש ליה משני טפחים דאיכא רווחא דביני ביני בתרי פושכי היכי הוה יתיב. איכא למידק, דילמא על צדו היה מונח, שאין ברחבו אלא טפח, דהא לאמצעיתו הוא נגלל. וניחא לי, על צדו אינו דרך הנחה ודרך בזיון הוא, ואי נמי אי על צדו היה בינו ובין הלוחות עוד ריוח טפח, וכשהיו נושאים את הארון עם הנדנוד שמא היה מהתפך. ועם תירוץ זה עלה לי תירוץ גם לאחריתי, דקשיא לי דילמא זקוף היה עומד ופני שני הגלילים כנגד הלוחות ובטפח ריוח היה עומד, אלא בהא נמי מתרצא לי, דעם נדנודו כל שיש ריוח טפח בינו ובין הלוחות שמא היה מטה. ואני נמי יש לי לומר בזו שאין מניחין ספר תורה זקוף אלא שחוח, אלא שאני רואה שכן נהגו בכל המקומות להניחו זקוף בארונו, ומכל מקום על צדו אינו דרך כבודו, וכל מי שעושה כן ממחין בידו. כנ"ל. עוד קשיא לי, אדמהדר לאקשויי ליה מיתורא דביני ביני, ליקשי לכולי עלמא, דהא נפיש טובא מחמת שני העמודים שבו, דודאי עמודים היו בו, כיון דנגלל לאמצעיתו למאי דסבירא ליה השתא, ועוד שבו היו קורין בצבור פעמים, כמו שכתב רש"י ז"ל שבו היו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביום הכפורים. על כן נראה לי, דכשאמרו ארכו כהיקפו, עם עובי העמודים קאמר. ואם תאמר אם כן מאי רבותיה דרב אחא בר יעקב דאיתרמי ליה, ורב הונא נמי דכתב שבעין ולא איתרמי ליה אלא חד, יעשה עמודים וימצע בהם את השיעור בעמודים גסים או דקים כפי הצורך; לא היא, דכל הדברים בבינונית, דאי לא תימא הכי, כששאלו את רבי ספר תורה בגויל בכמה ובקלפים בכמה, ואמר להו בגויל בששה, עדיין יש לנו לשאול באיזה כתיבה דקה או גסה, ריוח בין שטה לשטה כמה, אורך השיטה ורוחב שבין דף לדף בכמה, שאף על פי שנתנו חכמים שיעור לגליונות יש מי שמוסיף ויש שכותב דקה ויש כותב גסה, אלא כל ששערו חכמים בבינונית, וכן אתה אומר בעמודים. כנ"ל. וכן הרציתי דברים לפני מורי הרב ז"ל.