רשב״א על בבא בתרא קכז.

אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה קשיא. ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא, לא דחי לה, ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת.

בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא. כלומר, מדדרש בקדמיתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו. אבל מאי דדרש' בבתרייתא בכור ודאי הוא, שהרי הוכרו אלא שלבסוף נתערבו.

הא ד אמר ליה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק, דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה, ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, ואם כן היאך הוא כותב הרשאה, דהרשאה כמתנה, דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שלוחין פ"ג) דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקין מכאן שאין כן, דהרשאה בכל דהו סגי, דהא שליחא שוייה, וכדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק א', א) כיון דכתיב ליה כל דמתמנית מן דינא עלי הדר שליחא שויא, וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למסור [למכור] וליתן, כגון זו, ואי נמי מלוה על פה, כותבין עליה הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל, דכל דצריך למיכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך (אי) אפשר למימר ליה אפיק לנפשך, הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעא מרבא וסברא, אלא מכללא שמעה, כדאמרינן לעיל, ודילמא לדידיה לא סבירא ליה, והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבין הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא, ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלג(ת)א קאמר. ואי נמי יש לפרש, דמעיקרא סברה כרבא דרביה למאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קא אמר, אבל לבתר דשמע להא דר' ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה, הדר ביה וסבר כותיה דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות. כנ"ל. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, ב) (גמר) [גבי] משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן. וכבר כתבתי עליה בארוכה בבבא קמא פרק מרובה ובספר תשובות שאלות (ח"ב סי' רכ"ד) בסייעתא דשמיא.

ילמדנו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר בשעת מיתתו על אחר שהוא בכור. פירש ר"ש(י) ז"ל דמוחזקין בו בקול, כמו שאמרנו למעלה, אבל אם יש עדים שנולד זה קודם לאותו שאמר אביו עכשיו שהוא בכור אינו נאמן. אבל כשאין שם עדים אלא חזקה, מבעיא להו אי מהימן במקום חזקה כי האי או לא. ויש מקשים על דבריו, דאפילו כשיש עדים שנולד ראשון נאמן האב לומר לרבי יהודה זה בני ממזר, כדאיתא בקידושין (עח, ב) ושנינו שם אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמן, ותניא נמי הכי מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, ואמרינן לקמן (בבא בתרא קכח, ב) שהאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן. אלא אפילו מוחזקין בו שהוא בכור שיש עדים שנולד קודם לכל שאר הבנים, וכל שכן שהוחזקה בקול. אבל באומר על אחר שהוא בכור, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא קכז,ב) אמר בני [הוא וחזר ואמר] עבדי [הוא] אינו נאמן. ומיהו מסתברא לי להעמיד דברי הרב בתאומים ויש עדים שזה יצא ראשונה, דאי חד בנו בכורו השני ודאי בנו, דאי אפשר שיהא האחד [בנו] והאחד ממזר, דטפה אחת מתחלקת לשני וולדות.