רשב״א על בבא בתרא קז.

גירסת הספרים: אתמר שני אחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם. ולא גרסינן שלשה אחים שחלקו. ואם תאמר אם כן מאי קאמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא דמקמצין ואמימר אמר בטלה מחלוקת, והלא בחלוקת שני אחין לא שייך לא קימוץ ולא ביטול מחלוקת, ומאי בכל הני שמעתתא, והלא ליכא אלא חדא דשייך בה קימוץ ובטול מחלוקת, דהיינו הך קמייתא דשני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים. י"ל דאינהו לפסוק שלא כרב אסי אתו, ואמימר לדחות נמי האי דשמואל, ומינה דכל היכא דשייך קמוץ וביטול חלוקה, כגון שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן, לרב פפא מקמצין ולאמימר בטלה מחלוקת. ובפירוש ר"ח ובהלכות הרב אלפסי ז"ל גרסינן שלשה אחין. ונראה שדחקתן אותה קושיא שאמרנו. ואין פירוש השמועה עולה כאותה גירסא יפה, כמו שנכתוב, נפרש לפי הגירסא הראשונה. רב אמר בטלה מחלוקת, יורשין הוו ולא על דעת כן חלקו, ושמואל אמר ויתר, כלומר הפסיד כל חלקו, דלקוחות הוו, וכלוקח שלא באחריות דמי, ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. ופירש ר"ש ז"ל, רביע או בקרקע או במעות, והפסיד הרביע האחר, כלומר רביע הנכסים, כיצד הרי שהיו להם ארבע שדות, נטל ראובן שנים ושמעון שנים, ובא בעל חוב וטרף שנים של שמעון, נוטל שמעון חצי השדה האחד או בקרקע או במעות, שהוא רביע הנכסים הנשארים, והחצי האחר אינו נוטל כלל, משום דמספקא ליה אי יורשין הוו כרב ואין נוטל שדה אחת או לוקח שלא באחריות הוי כשמואל, ויתר, והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך, דאם כן רביע רביע למה לי, לומר נוטל רביע בקרקע או במעות. וכל שכן לרוב הספרים דגרסי' רביע בקרקע ורביע במעות, דהוה ליה למימר או או. ואף על פי שר"ש ז"ל כתב דדרך התלמוד לעתים לשום ו- במקום או, כמו ששנינו ביבמות פרק רבן גמליאל (מ, א) חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל, ואמרי דאו או קתני, אפילו כן אינו מחוור, שאין דרך האמוראין לסתום אלא לפרש, אלא רב אשי לא מספקא ליה בלוקח שלא באחריות אלא בלוקח דעלמא, והיינו דבשמואל אמרו בלוקח שלא באחריות ובדרב אסי אמר לקוחות סתם, ורביע בקרקע ממש כיורש קאמר, ורביע אחר במעות כלוקח באחריות, ונמצא נוטל מחצית הנכסים הנשארים שהוא כל חלקו, אלא שנוטל מחצית חלקו בקרקע ומחציתו במעות. וכן פירש הרב ז"ל בשם רש"י ז"ל שפירש כן בבבא קמא (ט, א). ולפי פירוש זה לא נתספק רב אשי אי כרב אי כשמואל לגמרי, אלא אי כרב דיורשין הוו ואי כשמואל דלקוחות הוו ליטול במעות. ובאמת היה נראה לכאורה כדברי ר"ש ז"ל, דכיון שאמרו טעמיה דרב משום דיורשין הוו, וטעמיה דשמואל משום דלקוחות שלא באחריות הוו, ובתר הכי אמר ורב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו או לקוחות ולא פירש, דבודאי הכין משמע טפי, דמאי דקאמרי רב ושמואל מספקא ליה אי כמר ואי כמר, והילכך לקוחות סתם דקאמר רב אסי לקוחות דשמואל אמר. ועוד בדשמואל קסבר לקוחות הוו וללוקח שלא באחריות דמו, ולא קאמר וקסבר ללוקח שלא באחריות דמו, משמע לכאורה דמלתא פשיטא היא דכל מאן דסבר דלקוחות הוו סבר דכלוקח שלא באחריות דמי, שאינו דומה ללוקח בעלמא דקיימא לן דאחריות טעות סופר הוא, דהתם טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי, וכמו שפירש ר"ש ז"ל. ולפי גרסת הגאונים ז"ל דגרסינן שלשה אחים שחלקו, פירשו דרב אסי תלתא ספיקי אית ליה, אי יורשין הוו כרב, ונוטל כל חלקו בקרקע, או כלקוחות באחריות הוו ונוטל הכל במעות, או כלוקח שלא באחריות הוו כשמואל, ולפיכך הוה ליה ממון המוטל בספק והפסיד חצי חלקו, והילכך נוטל רביע חלקו בקרקע כיורש ורביע חלקו במעות. וזה מן התימה, אלו לא מספקא ליה אלא ביורשין ולוקח שלא באחריות נוטל כל חצי חלקו בקרקע, ובא לוקח באחריות וגרע כחו ליטול הרביע במעות. ועל כן נראה גירסת הספרים יותר נכונה. ואיכא למידק אשמעתין היכי דמי דאתא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, והלא הנכסים ערבין וכולן נכנסו תחת הבעלים. ויש מי שפירשה באפותיקי מפורש, ויש מי שפירשה בשנטל זה בינונית, דאמר ליה שעבודי גבי דידך הוא. ואם תאמר אם כן לכולי עלמא ויתר, וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (שם) באחד נטל קרקע ואחד נטל כספים, ובא בעל חוב ונטל את הקרקע, דלא אזיל האי ונטיל כלום מבעל כספים דאמר ליה להכי שקלי כספים. וליתא, דהתם הוא משום דקאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא ממך, ואת נמי להכי שקלת ארעא דאי מיטרפת לא משתלמת מינאי, אבל כאן לא עלה על דעת שיטול זה בינונית ושיפרע כל בעלי החוב משלו, דאחיו גם כן נטל קרקע, ואינו עומד להפסד אחר יותר ממנו. ומסתברא דכל שבא ליטול נוטל מאיזה מהם שירצה, והוא שיש ביד כל אחד ואחד בינונית, שהיא ראויה לו, דנכסים ערבים הם, והמלוה את חבירו על ידי שני ערבים נפרע מאיזה מהם שירצה. ואף על פי שיש בתוספתא מכלתין בסופא הפך מזה. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק המפקיד. ואם תאמר לרב דאמר כיורשין דמו, משמע דאינו יכול לסלק את אחיו במעות, ואמאי, לימא ליה אילו בא אצלי בעל חוב הייתי מסלקו במעות, אף אתה שפרעת בקרקע ולא סלקתו במעות, אסלקך במעות. לא היא, דכיון דבעל חוב עליה דידיה הדר ולא הוה ליה מעות לסלקו, אין טענת אחיו בזה כלום. ואם תאמר ומאי נפקא ליה להאי מינה, לשקול מעות ויתן לו מעות, דהא קיימא לן דשומא הדרא לעולם. וי"ל בשקדם בעל חוב ומכרה (אם) או נתנם במתנה, דלא הדרא, כדאמרינן בריש פרק המפקיד (ב"מ לה, א) זבנה אורתא ויהבא במתנה מעיקרא אדעתא דארעא נחית ולא אדעתא דזוזי נחית, כלומר, ולא הדרא. ואכתי איכא למידק אשמעתין, דר"ש ז"ל פירש דרב דאמר יורשים הוו קא סבר יש ברירה, ושמואל דאמר לקוחות הוו סבר אין ברירה, וכדאשכחן בגיטין (מח, א) דמאן דאמר לקוחות הוו אית ליה הכין, ואם כן תיקשי לן הלכתא אהילכתא, דאילו בעלמא קיימא לן בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה, וכרבי הושעיא דאמר הכי במסכת ביצה (לז, ב) ואיפסיקא הלכתא התם כותיה, והכא איפסיקא הלכתא בטלה מחלוקת כרב, אלמא יש ברירה ואפילו בירושה דאורייתא. ויש מי שתירץ, דאפילו בדאורייתא יש ברירה, וכדמוכח לפי דעתם בנדרים ריש פרק השותפין, וכי איפסיק הלכתא בביצה כרבי הושעיא, לאו בכולה מלתא איפסיקא, אלא במאי דקאמר דבדרבנן יש ברירה, ובדידן אפילו בדאורייתא. וליתא, אלא מחוורתא דהלכתא בדאורייתא אין ברירה, וכבר כתבתיה בארוכה שם בנדרים פרק השותפין בסייעתא דשמיא, ואם כן הדרא קושיין לדוכתא. עוד קשיא לן, דקיימא לן כשמואל דאמר לקוחות הן, ורב נחמן נמי דהלכתא כותיה בדיני אית ליה הכין, דאיתא בפרק האיש מקדש, והכא איפסיקא הלכתא בטלה מחלוקת כרב, דלמא יורשין הוו. ועוד קשיא לן דרב אסי אדרב אסי, דהכא מספקא ליה אי יורשין אי לקוחות, ובגיטין פרק השולח (גיטין מח, א) אמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, אלמא לקוחות הן. ומיהו בזו יש מתרצים דרב אסי לחוד ור' אסי לחוד, וההיא ר' אסי אמרה. אי נמי הכא והכא רב אסי או ר' אסי, והא דידיה והא דרביה, וההיא משמיה דר' יוחנן אמרה. אבל רבינו תם ז"ל תירץ דרב אסי אדרב אסי לא קשיא, דודאי פשיטא ליה דלקוחות הוה, אלא דמספקא ליה אי לקוחות באחריות הוו או כיורשין דמו לענין זה, שעל מנת כן חלקו מתחלה שאם יטרוף חלקו תבטל חלוקתן. וכן הא דאמרינן בדרב כיורשין, לאו דוקא, אלא כיורשין בענין זה קאמר, אבל להפריש בין לשון לקוחות ללשון זה הזכירו יורשין, ומשום הכי אמר רב בטלה מחלוקת, דלגבי הא מלתא כיורשין דמו, ולאו משום דיורין ממש הן, דהא לית לן ברירה, ורב נמי בדאורייתא לית ליה ברירה, וראיה לדבר, דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סה, א) דרב אמר יש להן דרך זה על זה אזיל לטעמיה דאמר מוכר בעין רעה מוכר, אלמא לקוחות הן. אלו דברי רבינו תם ז"ל ובהא סלקא לן פירוקא לכולהו קושייתא דאקשו אשמעתין. ועוד הקשה הוא ז"ל, השתא דקיימא לן בדאורייתא אין ברירה, וקיימא לן נמי כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, היאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש, דהא לא משכחת ליה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בר נון, דאמר רב יוסף בפרק השולח (שם) אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, ותירץ דסבירא לן דלקוחות היו אומרים דשאני בכורים דגלי בהו רחמנא דקנין פירות כקנין הגוף דמי, דכתיב ולביתך, ודרשינן ביה מלמד שאדם מביא בכורים על נכסי אשתו ואף על גב דלית ליה אלא אכילת פירות, וגמרי מינה בענין בכורים ואף על דלית ליה הכין. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק השולח בסייעתא דשמיא. ויש מי שתירץ, שאפילו למאן דאמר אין ברירה בעלמא והאחין שחלקו לקוחות הן, אפילו הכי אין מחזירין זה לזה ביובל, דירושה לא אמר רחמנא דתהדר, ואף על שהוא כמכר, לא אמרה תורה חזרה במכר זה, וקנין הגוף הוא ומביא בכורים. וזה נראה לי יותר נכון מדתנן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נב, ב) אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו, ואמרי עלה בגמרא מאי טעמא מכר הוא דאמר רחמנא להדר ביובל ירושה ומתנה לא נהדר דירושה ירושה דמתנה מתנה. ומיהו אין ראיה משם כל כך, דהא אסיקנא התם דמאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה, כלומר, לחזור לגמרי, אלא שחוזרין לחלוק, וכי אמר רב יוסף התם דאי(ן) לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש מדאמר האחין שחלקו לקוחות הן, לאו משום דאמר לקוחות הן קאמר, אלא משום דמסיק בה ומחזירין זה לזה ביובל, ולא מצינו מי שאמר כן אלא רבי יוחנן. עוד הקשו כאן דשמואל אדשמואל, דהכא אמר שמואל לקוחות הן וויתר, אלמא אין ברירה ובפרק מי שאחזו (גטין עה, ב) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי, שמע מינה יש ברירה ואפילו בדאורייתא, דלמאן דלית ליה ברירה פסול, וכדמוכח שמעתא התם. ויש מתרצים דשאני התם דפריש בהדיא אם מתי ואם לא מתי.