רשב״א על עבודה זרה עה.

הדפין והלולבין והעדשים של נסרים מדיחן וכו'. פירש רש"י ז"ל: עדשים היינו גת שקורין מייט, ופליגא אברייתא דקתני ינגב, ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת, מדפשיט מינה ר' אבהו ולא אמרינן ליה זו אינה משנה דקתני מתניתין מנגבה, מכלל דסגי לגת בהדחה. ואף על גב דמתניתין קתני דבעי נגוב קמו רבנן בתראי אהא ופשטי הלכתא כוותיה. ויש מקשין עליו אם כן היכי שתיק גמרא ולא אקשי להו חדא על חדא, ועוד קשיא לי דהא רב אשי דהוא בתרא סבירא ליה דבעיא נגוב, כדאמרינן בשלהי פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב), ההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא נגוב. ועוד הקשו עליו בתוספות (נדה סה, א ד"ה הדפין) דאפילו אם עדשים היא גת עצמה אמאי דחינן מתניתין מקמי הא, דאטו משום דהלכה כהדה ברייתא בחדא מילתא יהא הלכה כמותה בשאר דברים שבה שהברייתא והמשנה חולקות הם עליה. ורבינו שמואל גריס: העדשים מנגבן, ואומר שכך מצא בתוספתא דמסכת טהרות (פי"א ה"י). ורבנו תם ז"ל (סה"י חה"ח סי' תשלא) פירש: דאפילו גרסינן מדיחן לא קשיא מידי, דלאו הני גת עצמה, אלא כלי אחר של טיט שנותנין על גב התפוח של ענבים במקום קורה כדי לעצור את הענבים ולהוציא יינן, דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב סז, ב) המוכר את הבד מכר את הים, ומפרש בגמרא מאי ים טלופחא, דהיינו עדשים כדמתרגמינן (בראשית כה, לד) עדשים טלופחין, ואי עדשים היינו הגת עצמה פשיטא שהיא מכורה שהיא עיקר הגת, ועוד דאי עדשים גת עצמה הוה ליה למתני עדשין ברישא והדר הדפין והלולבין. וכן פירש רבנו חננאל זצ"ל, עדשים: הים של בית הבד. [ויש מפרשים שהוא הרחיים של בית הבד], ויש לה בית קבול ולפיכך קורא אותו ים, ואינה גת עצמה ולא בד עצמה כמו שפירשו. ומיהו בית קבול יש לה, ואף על פי כן אינה צריכה רק הדחה, לפי שהיין [אינו] משתהה שם כל כך כמו בגת עצמה או בבד עצמה, ומשום הכי הקלו בהכשרה.

איכא בנייהו חרפי ואפלי. וקיימא לן כתנא קמא דבעינן י"ב חדש שלמים, דלית הלכתא כרשב"ג אלא במשנתינו וזו ברייתא היא. הילכך הלוקח גיגית של גוים צריך לנגבה אם אינו יודע בבירור שיש י"ב חדש משכלו כל ימי הבציר של אשתקד עד עכשיו. ומיהו אומר רבנו תם ז"ל: שאם שכח ולא עשה נגוב והוא אינו יודע אם יש י"ב חדש מסוף גת של אשתקד עד עכשיו שדרך בה יש להתירו, משום דסתם גתות של גוים בחזקת שאינם בנות שנתן, ואפילו דרך בה הגוי עכשיו ודרך ישראל אחריו בלא נגוב התיר הוא זצ"ל, משום דעכשיו שדורכין ברגל אין היין נבלע בו כל כך כמו בגתות של ראשונים שדורכין פעמים בקורה כבדה והיין נבלע מחמת כובד הקורה. ועוד מטעם שהוא פוסק דיין נסך של סתם יינן בטל בששים, כמו שכתבנו למעלה (עג, ב במתניתין), ומה שיוצא על ידי נגוב אינו אלא דבר מועט. ועוד דאפילו חמרא חדתא בענבי שרי, כדרבא דאמר (סו, א) בתר שמא אזלינן, ואפילו היו הענבים דרוכות קצת דריכה מותר, מטעם (עג, א) סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.

העקלים של נסרים. פירוש: של חריות של דקל בולעות טפי ולפיכך צריך לנגבן, ושל שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש. וכתב בעל התרומות (סי' קסו), והסל והגרגותני של גוים נראה דלא סגי בנגוב אלא מיישנן שנים עשר חדש כדין עקלים. ואם הם של ישראל ונגע בהן גוי כשהיה בהן יין שמא סגי בהדחה כדין גת של ישראל שדרך בה אחריו, או שמא חמיר טפי דהא אפילו של גוי לא סגי בנגוב, עד כאן.

ומניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא עקלין שאין המים מתכנסין בהן סגי בצנור שמימיו מקלחין, אבל נודות וקנקנים וכל כלים האסורים לא סגי להו בהכי, כי קלוחן ורדיפתן מאי הוי, הלא כשהן בתוך הכלים אינם מקלחין ולא רודפין, הילכך בעי ג' ימים.

הני דוקי. פירוש: מסננת, מלשון: הנוטה כדוק שמים (ישעיה מ, כב), דמזיא, פירוש: של שער שאינו בולע כלל ולפיכך סגי ליה בהדחה, משמע דאינו נבלע, והילכך אינו צריך להיתר קשרי ביה. דעמרא מנגבן דבלעי קצת, דכיתנא מיישנן דבלעי, וכלי פשתן כשל חרס ודין אחד להם, ואי אית בהו קיטרי שרי להו. ופשטה דמילתא משמע דהוא הדין שצריך באלו לקלוף את הזפת כמו התרת קשרים. והכי נמי משמע מפשטא דמילתא דהתרת קשרים בין אניגוב בין איישנן קאי, דסתמא קאמר ואם אית בה קשרי שרי להו, וכן דעתו של הראב"ד ז"ל. אבל כבר כתבנו למעלה, דלפי דעת הרמב"ם ז"ל אין צריך התרת קשרים (אבל) [אלא] לנגוב לבדו, מפני שאין האפר והמים יכולין ליכנס שם, אבל ביישון ברוב הזמן הלחות כלה מאליו בין מה שעומד על דפני הכלי בין מה שבין הקשרים, [והראב"ד מצריך גם ביישון היתר הקשרים כי] אין האויר שולט בו ואין מייבשו כמו שמיבש אותו שבדופני הכלי ששולט בו, וכבר כתבנו למעלה דלפי דבריו אפילו בהכשר מילוי וערוי צריך התרת קשרים וקליפת הזפת ולגרר מעל דופניו כל הדורדיא.