רשב״א על עבודה זרה סד.

זילו זבינו כל מאי דאית לכו. פירוש בין ע"ז בין יין נסך דדמי שניהם ביד גוי מותר. ודחינן דילמא שאני גר כיון דדעתיה לאיגיורה בטליה. דאף על גב דקיימא לן לקמן בסמוך (עבודה זרה סד ע"ב) דגר תושב אינו מבטל ע"ז, דאיגרע מגר תושב דאכתי לא מל ולא טבל ולא קבל עליו עול מצות. ואם תאמר אמאי לא מוכח מיין נסך דלא מהני ביה בטול ואיהו סתמא קאמר להו כל מאי דאית לכו דמשמע אפילו יין נסך. יש לומר דמשום מצוה דגר התירוהו, ודוקא סתם יינן. אי נמי דלמא סתם יינן לא רצו לגזור דמים ביד גוי.

אבל אם א"ל המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור. פירוש: משום דרוצה בקיומו. ויש מפרשים דדוקא בדשוייה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו, אבל בלא אפותיקי שרי דאין זה רוצה בקיומו. ומביאין ראיה לדבריהם מדתנן לקמן (עבודה זרה עא, א) אומנין ישראלים ששלח להם נכרי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. ויש מקשין לפירוש זה, דאם כן אדמפליג במכר והביא והמתן עד שאמכור, ליפלוג בהמתן עד שאמכור, אלא לא שנא. ומתניתין אומנין נינהו שעשו מלאכה אצל נכרי דלא פסקו עמו כלום, ושגר להם חבית של יין שוה עשרה דינרין, [מותר שיאמרו לו] תן לנו הי' דינרין עצמן, ואין בזה שום צד איסור שהרי הם לא אמרו לו למוכרה. והראב"ד ז"ל כתב, נראה דדוקא כשהיה בידו לנגשו וליפרע ממנו מיד, ולדעתו המתין עד שמכרן, אבל אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו הוא מרחיב לו את הזמן, אף על פי שאמר לו הגוי איני יכול לפרעך עד שאמכור ייני ואפרע לך שרי. וכבר כתבנו בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נז, ב) שעכשיו בזמן הזה לדברי הגאונים ולדברי רש"י ז"ל שאמרו דאין הגוים בקיאין בטיב ע"ז ואין מגען אוסר בהנאה, אפילו בהמתן עד שאמכור ואביא מותר, [ונכון] להזהר. ולענין דמי ע"ז ביד גוי הכין הלכתא דמותר, כדמוכח בהא ברייתא, וכן פסק רבנו הגדול ז"ל בהלכותיו. וכבר הארכנו בזה בריש מכילתין בשמעתא דעטליזא של עזה (יא, ב), ובפרק אין מעמידין גבי ישראל ההולך ליריד (לג, א).

טול אתה ע"ז ואני פירות. אוקימנא לה בפ"ק דקדושין (יז, ב) משום [דגר] אינו יורש את אביו דבר תורה אלא מדברי סופרים.