רשב״א על עבודה זרה טו:

אלו הן כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית. פירוש: לישראל החשוד על השביעית, והכי נמי מיפרשא ההוא דלעיל דפרה ושדה [ניר] בישראל חשוד. והקשה רבנו תם ז"ל (גיטין סא, א, תוד"ה משאלת) מההיא דתנן בשביעית (פ"ה מ"ט) וכן בפרק הניזקין (גיטין שם), משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחים ותנור, והוא מפרק לה דהתם משום איבה שרי לה ומשום דרכי שלום, אבל הכא גבי מכירה ליכא משום דרכי שלום, שאם אינו רוצה למכור כליו מי יכוף אותו בכך. וכתב הרמב"ן נ"ר דאין זה נכון, דאין לך איבה גדולה יותר מן האומן שדרכו למכור כליו, ולכולי עלמא מזבין ולהאי לא מזבין. ופירש הוא נ"ר דהתם איכא למיתלא ותלינן, וכך פירש בירושלמי פרק ה' דשביעית (ה"ד), ר' זעירא בעי קומי ר' מונא מתניתין בסתם אבל במפרש לא, אמר לו וסתמו לא כפירושו, אני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחיים לטחון בה סמנים, תנור [לטמון] בה אונין של פשתין. ואם תאמר אם כן למה לי שאמר עליה (במתני' שביעית שם) מפני דרכי שלום, דהא בלאו הכי כל היכא דאיכא למתלי תלינן, יש לומר דשאלה כיון דלא מטא הנאה לידיה הוה אמינא לא נשאיל ולא ניקום בספק איסורא, אלא מפני דרכי שלום הוא דשרו רבנן.

רבא זבין חמרא וכו'. ומסקנא דאסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. וכתב הראב"ד ז"ל ולאו לפני דלפני הוא אלא לפני עור ממש הוא, דהא ישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת, וגזירה משום נסיוני. ואי קשיא לך ליתלי נמי הכא שמא יחזיקנה לעצמו או ימכרנה לישראל, איכא למימר כיון דתגר הוא ליכא למימר יחזיקנה לעצמו, ואי אמרת שמא ימכרנה לישראל בכי האי גוונא לא תלינן, חדא, דכיון דישראל חשוד הוא למכור לגוי, לא שני ליה בין גוי לישראל כלל, מידי דהוה אמכירת בהמה לגוי דלא תלינן אלא בשחיטה, ולא אמרינן שמא לא יעשה בה מלאכת שבת, אלא אמרינן כיון דלא שני ליה לגוי בין חול לשבת לאו תליה היא והוא הדין פרה החורשת דלא תליא אלא בשחיטה, ולא אמרינן שמא לא יחרוש בה בשביעית, דכיון דחשוד הוא אי לחרישה זבנה לא שני ליה בין שביעית למוצאי שביעית, הכא נמי כיון דחשוד הוא למכור לגוי לא שני ליה בין גוי לישראל, ועוד דלא תלי אלא במידי דאית ליה הנאה בגויה כגון פרה לשחיטה כי שמא לבשר הוא צריך, וכגון שדה ניר, (שהמצייר) [שהמביר] שדהו הנאה יש לו, אבל הכא מאי הנאה אית ליה בין מכירת ישראל למכירת גוי, עד כאן.