רש"ש על זבחים סד:

ד"ה היה מתמצה. שמקיף ומקרב כו'. כצ"ל ולשון הרע"ב שמקרב כו'. ובריש מנחות (סד ב) פי' מיצוי סוחט בין אצבעותיו וניצוק הדם הולך למרחוק. ונ"ל ראיה לפירושו דכאן מלקמן בגמרא (ר"ד פח) דמגע להו (פי' לכותל מזבח כשמזה) ופריך הזאה היא מיצוי היא. וכן במשנה דלקמן נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח. וזה יש לדחות די"ל דדוקא הראש שהוא קצר וקשה צריך לדחקו לכותל (ובזה נדחו דברי התוס' לקמן (סה) בד"ה דמו ועמש"כ שם). ואדרבה משם ראיה להפך. מדל"ק כן ברישא במיצוי הגוף. אבל לכאורה יש להכריע כפי' דמנחות מהא דלעיל (טו) אלא חטאת העוף דפסולה בה מחשבה לר"ש המ"ל כו' ואי בתר דנפיק דם איתעביד מצותה מאי קושיא דלמא מדפריש ועד דמטא למזבח. ואי כפי' דהכא יקשה מעולת העוף דלית בה אלא מיצוי:

גמרא קיר שהשירין שלו מתמצין ליסוד. ופי' והנשאר הוא מה שנשאר מהדם שקלט ונדבק בקיר המזבח. או דדרשינן והנשאר כמו והנשר והא' יתירא כא' דוהאזניחו (ישעיה יט) והוא לשון נשירה שבדברי חז"ל:

שם מי כתיב ימצה. כ"ה נקוד בגמרות שלפנינו (ול"י ממי יצאו) והוא בנין הפעיל. ובתוי"ט כתב כלומר בשו"א ופת"ח והוא מבנין פעל. ולכאורה הנקוד שלפנינו יותר נכון דומיא דוהזה רישא דקרא. אבל ל"נ לנקדו ימצה בקל כי לא נמצא שורש זה בתנ"כ רק בנפעל ובקל ביוצא לשני כהכא. אח"ז מצאתי בבה"ז ג"כ נקוד כמש"כ:

במשנה חטאת העוף כו' (ובמשנה הב') מיצה דמה שלא לשמה כו' אחד חטאת כו' ושמיצה א"ד כו'. עי' מעילה (ר"ד ט) ובתוס' שם ובמש"כ שם בס"ד:

שם כיצד קרב המתיר כמצותו כו' כיצד ל"ק המתיר כו' או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו כו' (ובסוף המשנה בדף סה א) לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כו'. עי' בכ"ז מש"כ לעיל (לא ב) בס"ד. ומש"כ התו"ח כאן דאם חשב סתם חוץ לזמנו מ"מ הוי פסול ע"ש. לא מחוור בעיני דהרי בגמרא שם אמר רבא בר ר"ח וא"א אויר מזבח כמזבח דמי עולת העוף דפסלה במחשבה המ"ל. מדלא קאמר דמפגלה וקאמר דפסלה משמע דאפי' פסול לית בה: