רש"ש על זבחים ד.

גמרא נאמרה זביחה בשינוי קודש ונ"ז בש"ב מה כו' איכא למיפרך כו'. ק"ל דכמו דאמרי' לעיל דכיון דאפיק רחמנא קבלה בלשון הולכה לומר דהולכה לא תפקה מכלל קבלה. ה"נ נימא דלהכי אפיק רחמנא שינוי בעלים בלשון ש"ק למימרא דדינייהו שוים ויש לחלק קצת:

שם מה לשינוי קדש כו' וישנו בציבור כביחיד. וכן איתא בפסחים (ר"ד סא. סב ב). ומזה אנכי תמה על מה שפי' הרע"ב וז"ל אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן עלו לצבור לשם חובה שהשחיטה מושכתן כו' והוא מפי' הרמב"ם. אח"ז מצאתי לקצת מפרשים אחרונים שהרגישו בזה. וצ"ל שהם מפרשים דהא דאמר וישנו בצבור כביחיד היינו בשאר עבודות חוץ משחיטה. והם לא אמרו אלא בשחיטה דוקא. או דמפרשי כוונת הגמ' דש"ב לא שייך בק"צ אפי' לכתחלה כיון דאין בעליו מיוחדים. ובש"ק שייך עכ"פ לכתחילה. או דמפרשי דהא דסכין מושכתן למה שהן. היינו משום דלב ב"ד מתנה עליהם עי' לקמן (ו ב) ובפרש"י וכ"כ התוי"ט אבל מדין תורה פסיל להו שלא לשמן אף בשחיטה ועמש"כ בביצה (כ ב). אמנם הרמב"ם בחבורו פט"ו מהל' פסהמ"ק תבריה לגזיזיה ומשוה לגמרי ק"צ לקרבן יחיד אף בשחיטה שלא לשמו:

רש"י ד"ה והקריבו זו קבלת הדם. דהא בתר שחיטה כתיב. עי' לקמן (יג) תד"ה אתה:

תד"ה וישנן. הל"ל הכא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא כו' תרתי מיהא דוקא. מה שנדפס בגליון גי' צ"ק חדא. טעותא היא כמבואר:

בא"ד אבל ליכא איסורא בש"ב כיון דליכא בעלים. כצ"ל: