רש"ש על זבחים לה.

במשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כו'. ובתוי"ט וצ"ע דהא תנינא לה חדא זימנא בס"פ דלעיל. הנה כבר הקשה רש"י בכיוצא בזה ברפ"ג דמנחות ותירץ דלר"א איצטריך כו' והביאו התוי"ט שם. וה"נ דכוותיה. ואף דמלשון רש"י שם משמע דלא בא לתרוצי רק בבא דלאכול ולהקטיר פחות מכזית. מ"מ בתירוצו מיושבת גם בבא זו וכ"מ שם מציון התוי"ט. אמנם ק"ל דבתירוצו עדיין לא יתיישב לר' ירמיה שם בספ"ק דמוקי מתניתין דהתם כר"א א"כ כבר ידעינן משם דאף ר"א לא גזר בכזה. וכן הכא יקשה לר' ירמיה דמוקי מתניתין דס"פ דלעיל כר"א ע"ש בגמרא:

גמרא אר"א פיגל בזבח נתפגל השליל כו' פיגל באימורין נתפגלו פרים. תמיה אנכי על הרמב"ם שבפי"ח מהל' פהמ"ק הל' כ"ג פסק כוותיה לענין שליל ושליא. ושם בהל' ז' בסופה פסק דבשר חטאות הנשרפות אינן מתפגלין לעולם (הביאו התוי"ט לקמן פ"ד מ"ד ע"ש) ודלא כר"א ולשיטתו יתפרש יפה מתניתין דלקמן (מג) וכל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול. וע"כ אין הכוונה שיחשב ע"ד שיש לו מתירין. דהא אם חשב לזרוק הדם או להקטיר הקומץ (שהן עצמן המתירין) ה"ז פיגול. אלא ע"כ הכוונה על המתפגל. והדר מפרש פרים הנשרפין כו' דמן מתיר את אימוריהן ליקרב. ור"ל שיש בהן דברים הניתרין למזבח ולכן ח"ע משום פיגול אבל הבשר שאינו למזבח משמע שאח"ע משום פיגול. (ורש"י נדחק שם לפרש אליבא דר"א). אך לכאורה לפי מה שפירשתי יהיה משמע מלשון המשנה שאמרה העולה כו' ועורה לכהנים. דחייבין על העור ג"כ משום פיגול. והרמב"ם שם לא כתב אלא בשר העולה. ואולי לא כוונה המשנה אלא על עור האליה ועי' לעיל (כח) ובמש"כ שם בס"ד. ובשיטת הרמב"ם הלזו ינצל הרע"ב מגמגום התוי"ט עליו בפ"ב דמעילה מ"ט ולהתוי"ט שם נראה דאישתמיט דברי הרמב"ם הללו. ולדברי ר"א א"ש הא דאמרי' בסנהדרין (מב ב) שכן אדם כו' פיגול (וכן שם נב) היינו דשייך פיגול ממש בבשר הפרים דמיירי בהו קרא דמחוץ למחנה. ודלא כפרש"י ותוס' שם. ודע דהרע"ב שפי' דהטעם דמחשבת שליל ושליא אינה מפגלת הוא משום דלאו גופה דזיבחא הם. העתיקם מפרש"י במשנה. אבל ל"ד במחכ"ת. דלר"א ע"כ הטעם משום שאין דרכם ליאכל הוא וכמו שפרש"י כאן והסכימו גם התוס' ע"י. ומה שלא פי' כן במשנה הוא מפני דהגמרא לפניו ולכן מפרש כפי הס"ד וכמה שכתב התוי"ט בכ"מ:

תד"ה פיגל בזבח. ושם דחק בחנם כו' דמוראה אבה"ד ואין בה לא אכילת אדם כו'. אזלי לשיטתם בדבור הסמוך לקמן דזה מיירי בעולת העוף. אבל רש"י שפי' דאלל היינו גיד הצואר מיירי אפילו בחטאת. ובחטאת נאכלת לכהנים כדאיתא בתו"כ ויקרא רפ"ט והשליך אותה אותה ולא חטאת העוף ופי' הק"א דאם ירצה הכהן יאכלנה. ולקמן (סד ב) במשנה וכולה לכהנים. ובדף (סז) במשנה שכן שינה א"ש לדבר שכולו היתר. לכן הוכרח רש"י לפרש הטעם דל"ח לאכילה. ודברי הרמב"ם בפ"ב מהל' מעילה הל"ו שכתב דאסור ליהנות במוראתה דחטאת העוף אחר הזייה צע"ג. ודברי הכ"מ שהביא מסוף תמורה תמוהים מאד דמאי ראיה מעולה לחטאת:

בא"ד אבל ע"כ ר' אלעזר כו'. כצ"ל בל"י: