רש"ש על יומא מד.

רש"י ד"ה לא בשעת הקטרה דהיכל. והכי קתני כשם כו'. לכאורה מפרש בהתירוץ מאי דלא הקשה מיניה. דלא הקשה אלא מהסיפא. ונ"ל דר"ל דמרישא אדרבה יש ראיה דפי' בשעת הקטרה היינו דהיכל דומיא דמתן פר כה"מ כו' דהוו בהיכל:

רש"י ד"ה א"ה. ועד סוף הסוגיא. פירושו דחוק. ולע"ד נל"פ דקס"ד דפי' שלא בשעת הקטרה היינו בשעה שנכנס להקטיר אף שאינו מקטיר עדיין וכדכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו כו' ולעיל מרבינן אף ביציאתו משם. ולתירוצא הא קתני כו' מפרש דשלא בשעת הקטרה היינו שלא בשעת הקטרה דהיכל אלא דלפני ולפנים כפרש"י. וע"ז פריך והא איכא הא מעלה כו' בין בקדושה דידיה כו' ור"ל דלא הוה ליה למיתני לשון בשעת הקטרה אלא לשון בקדושה דמשמעו אפילו שלא בשעת הקטרה אלא בביאתו ובצאתו (עיין בתוספות). והא דאיתא בפרק ו' דתמיד דבבואו להקטיר קטורת היה שם המכניס המחתה דגחלים וכן אוהבו או קרובו שמוסר לו הכף וכן הממונה שא"ל הקטר. כל הני לצורך הקטורת נינהו וגדולה מזו כ' התוס' לעיל (ס"ד מג) ע"ש:

תד"ה בשילה. לענין טומאת סוטה נמי יהא חילוק כו' טומאת אשה חמורה לכ"ש. כצ"ל: