רש"ש על יומא כב.

במשנה ואם היו שניהם שוין כו' מעשה שהיו שניהם כו'. במשניות קטנים ד"א וכן בירושלמי הגירסא שנים בתרוייהו ונכון:

משנה שם ארבע פייסות היו שם. התו"ח הביא ראיה לשיטת הסוברים דתה"ד לא היה בכ"ג דאל"כ למה לו לקדש אחר ע"ה הא כבר קידש לצורך תה"ד ולינה א"פ מתה"ד עד ע"ה כדאיתא בריש זבחים. שם לא נמצא. אבל ט"ס הוא וכוונתו לשם (כ) למימרא דריו"ח ע"ש. אבל נראה דכבר הרגישו בזה הת"י לעיל (כ ב) בד"ה משום חולשא. וע"ש שכ' והיה יכול לצאת חוץ לעזרה. ור"ל דביצא לכ"ע צריך לקדש כדמשמע שם (יט ב) אפי' לראב"ש דקאמר שם טעמיה דכתיב בבואם ופרש"י והרי לא יצא וכ"כ לקמן בד"ה למחר. והא דאיבעיא לן שם (כ ב) יציאה מהו כו' היינו לפי שעה. עוד נ"ל דע"כ ל"א ריו"ח שם אלא מקרות הגבר וכדאמר אביי שם להדיא אבל ביוה"כ דמחצות לא. שוב ראיתי להמלחמות שהביא ג"כ ראיה זו דהתו"ח אכן לא כתב רק הרי כבר טביל לת"ה. משמע דלא הביא רק מטבילה לא מקידוש. ויש חילוק ביניהם כדמוכח מהברייתא שם יצא חוץ כו' אם לשהות טעון טבילה ואם לפי שעה טעון קידוש לפי הס"ד דשם:

גמרא והרי אברים ופדרים דעבודת לילה כו'. קשה מי דמי הא או"פ אף שכשרים כל הלילה עיקר מצותן ביום כדאמרי' במנחות (עב) אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חו"א כשרין כה"ל ולא היה ממתין להם עד שתחשך ועת"י אבל דבריהם מגומגמין:

גמ' שם אימא שכבר קידש מתחלה לעבודה. ר"ל לעבודה שהיא חובה ליום הבא:

גמ' שם שתי תקנות הוו מעיקרא כו'. כה"ג בכתובות (יב) ובגיטין (מז ב) ובמנחות (נא ב ושם נג):

גמ' שם קמייתא נמי לא כו'. ור"ל דנפרש כל היכא שיקדים את חביריו בתוך הד"א אם בתחלתן או באמצען או בסופן אם היו שוין בכניסתן לתחלתן וכן נוכל לפרש גם לפי האמת בד"א העליונות:

רש"י (במשנה). אבל מעתה כולן באין להטיל גורל. עתוי"ט ועי' מחהש"ק בסי' קל"ב:

רש"י ד"ה כיון דעבודת לילה היא. ולא אתי לאינצויי עלה. לולי דבריו הנל"פ ולא אתו ר"ל לפייס וכדמסיק ר"א מי יימר דמתרמי לן. אבל כאשר הזכייה היא ע"י מרוצת הכבש כ"א יאמר אנכי אזדרז לרוץ מהר יותר מחבירי וע"ד דאמרינן בסנהדרין (כה רע"ב):