רש"ש על יבמות עב.

גמרא המול ימול לרבות ציצין כו'. מה שהניח הרש"א בצ"ע. עמש"כ בס"ד בב"ר ס"פ לך במ"ת ותמצא ישוב נכון:

שם מדקא נסיב לה (הש"ס) קרא. נראה דצ"ל תלמודא וכ"מ בפרש"י. ואיך נפל הטעות בזה קל להבין:

שם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וקרא אתא לרבות בני קטורה (סנהדרין נט ב):

שם לימא כתנאי כו' וגר שנתגייר כשהוא מהול. נראה משום דאילו לא היה מהול אף דלא נקרא מילה בזמנה מ"מ לכ"ע אינו נימול אלא ביום דמילתו מכניסתו לברית וס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול וקי"ל לעיל (מו ב) דאין מטבילין גר בלילה (משום דמשפט כתיב ביה) וא"כ ה"ה דאין מלין מטע"ז ואף דשם (מז ב) לא הוזכר דצריך ג' אצל מילה רק אח"כ גבי טבילה תני ושני ת"ח כו' ואריו"ח תני שלשה וכן ברמב"ם לא הוזכר ג' אצל מילה בטוש"ע סי' רס"ח ס"ג כתוב דכל עניני הגר כו' בין המילה צריך שיהיה בג' כו'. אבל כשהוא מהול שוב לא שייכא ביה מילה והוה כאשה דטבילה לחוד מהני בה והטפת דם אינה אלא למצוה בעלמא כמו קטן שנולד מהול בפר"א דמילה (קל"ה) לכן ס"ל לראב"ש דנימול אף בלילה ועמש"כ לעיל (מו ב) בתד"ה דר' יוסי:

שם ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו ב' ערלות. מוכח להדיא דאינו נימול לח' (דאל"כ מאי קמ"ל וגם ראב"ש לא הוה פליג עליה וכ"כ הק"א ר"פ תזריע) וא"כ כש"כ שאינו דוחה אה"ש. וק"ל דבפר"א דמילה (קל"ה ב) פליגי אמוראי בזה וח"א דמחללין עליו אה"ש ותיובתא עליו מהברייתא הזאת:

רש"י ד"ה עת רצון. כנור כו' ונקביו כלפי צפון. כצ"ל וכ"ה ברש"י ריש ברכות:

תד"ה ניזופין. עמש"כ בחגיגה (ו ב) בס"ד:

תד"ה ומדבריהם. בפ"ק דשבועות דמשוך ערלה בכרת. לפנינו ליתא שם זה הלשון: