רש"ש על יבמות ע.

במשנה פצוע דכה כו' ונשיהן לא יאכלו. בתור"ע הקשה דהא א"פ אלא בזר אצלה מעיקרא כדלעיל (סט) והכא שנעשה פ"ד לא הוי זר מעיקרא. לכאורה הנ"ל דזה תלוי בפלוגתת ר"מ ור"י בכריתות (סד"ו ורד"ז) דלר"מ לא בעינן זר מעיקרא ואתיא סתם מתניתין כוותיה. אך בל"ז נ"ל דלק"מ מתרי טעמי חדא דהא אם היה נעשה פ"ד תיכף משנולד ה"ל זר מעיקרא ופוסל. לכן אף אם נעשה אחר שגדל פוסל דאין סברה לחלק משא"כ מחזיר גרושתו דלא משכחת לה רק באופן שלא היה זר מעיקרא. שנית דפ"ד מיד שנעשה פצוע ואישתני גופיה ה"ל זר אצלה לכן נקרא זר מעיקרא אבל מחזיר גרושתו לא אישתני גופיה וגוף זה עצמו הותר מעיקרא וכה"ג מחלק הש"ס לעיל (נט) ועמש"כ לעיל (נז):

תוי"ט ד"ה וכל. ומדלא כתיב בקדשים כו' בתרומת ש"מ נמי להא דכיון כו'. אישתמיטתיה דברי התוס' (סח ב) ד"ה לימא ולעיל (ח ב) ד"ה ויבמה שפי' להיפך דאי לא הוה כתיב אלא בקדשים לחוד הוה דרשינן לכיון דנבעלה כו' ומבתרומת דרשינן נמי למורם מהק' עשו"ש:

תד"ה מה תושב. אבל קשה כו' ה"נ נילף תרומה מבכורים כו'. עי' במנחות (טו א) תד"ה לחם ותמצא ישוב:

תד"ה מה לפסח (בסופו). פנ"ק עכ"ס. עי' לקמן (עג ב):