רש"ש על יבמות נד.

גמרא למצוה מואם לא יחפוץ האיש נפקא כו'. נ"ל דסמיך אדלקמיה ועלתה כו' ואמרה מאן כו' (דמשמע שקובלת עליו לפני ב"ד אשר איננו חפץ לקיים המצוה כתיקונה) וקראו לו כו' ודברו אליו (ופשוטו דמוכיחים אותו ע"ז) וירקה בפניו כו' ככה יעשה כו' דמשמע שמבזתו על אשר לא בנה כו' מכל הלין מוכח דעיקר המצוה הוא היבום ועי' ספ"ק דבכורות:

שם מחדא לא אתיא תיתי מתרתי. כצ"ל ותיבת חדא שהוסיפו בד"ח שיבוש:

[רש"י ד"ה בחיי אוסרן. כ"ז שהדם חי כו'. כ"נ דצ"ל ועי' לשונו לקמן בדבור הסמוך] :

תד"ה דמכוון לה. לאו דוקא נקט כו'. עי' שבת (עב ב) בתד"ה נתכוון (ובדף עג) ד"ה אלא דמתבאר בדבריהם דתרי גווני מתעסק יש (א) דנתכוון לגוף זה ועלה בידו גוף אחר ופטור לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת וחייב בשארי איסורים (ב) נתכוון לגוף זה שעלה בידו אלא שהיה סבור שהוא מין אחר ואיכא למימר דביבמה בעינן שיתכוון לאותו הגוף ממש שבעל אף שסבור שהיא אשתו או בהמה קנה אבל אם נתכוון לגוף אחר ועלתה יבמתו לא קנה וילפינן זה מדכתיב עליה משמע דמתכוון לה (קצת סתירה לזה מלקמן נח ב בתד"ה דהא) וכה"ג בחולין (יב ב) לרבנן דבעינן כוונה לשחיטה היינו אפי' שאינו מכוון לזביחה אלא לחתיכת הסימנין כשרה אבל אם מתכוון לחתיכת דבר אחר כגון לנועצה בכותל פסולה: