רש"ש על יבמות קיב:

רש"י ד"ה כשם. וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס כו'. לכאורה לא היה צריך לזה דאפי' נתחרשה אח"כ יוצאה כדלקמן. וטע"ז ל"נ אלא לריב"נ וכדמסקינן בדעתיה לקמן (קיג ב). אבל נראה דאף לרבנן הוצרך לזה משום דמתניתין לא מחלקת כאן בנתחרש אח"כ כדמחלקת בסיפא בפקח שנשא פקחת ע"כ דאף בכה"ג יוציא ובזה שפיר נצרך טעם רש"י:

רש"י ד"ה שהשיאה אביה. ואפילו משגדלה כו'. הוצרך לזה לשיטתו לעיל (קט) במשנה ד"ה קטנה ע"ש דס"ל דקטנה אע"פ שהשיאה אביה מקבל את גיטה. אבל לפי הוכחת התוס' בקדושין (י א) מהירושלמי דכיון שנשאת אע"פ שהיא קטנה שוב אין אביה מקבל את גיטה א"ש הכא בפשיטות אע"פ שלא גדלה דהא אמר שהשיאה:

רש"י ד"ה כונס וא"מ לעולם. דלא אתי גיטא דידיה ומפקע זיקת כו'. וכן לשונו בגיטין (עא) דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא נ"ל בדעתו ז"ל דחרש שייבם אינה כא"א גמורה אע"ג דמה"ת זקוקה לו והבא על יבמתו בין בשוגג כו' קנאה מ"מ הא בעינן כוונה לשום ביאה כדאיתא שם בגמרא והוא לאו בר כוונה הוא כלל. וכמו בן ט' שנים ויום אחד (עמש"כ לעיל (נא ב) בתד"ה או ביאת). ולפ"ז היה גט שלו מועיל לנשואיו דכשם שכנס ברמיזה כו' רק דעדיין נשאר עליה זיקת יבמין כיון דלא קנאה לגמרי בביאתו כנ"ל נכון והתוי"ט ל"ד בזה במחכ"ת:

תד"ה העיד. עי' מהר"ם אבל לקמן בגמרא (קיג ב) דקאמר מדקא"ל אף זו כי"ב ש"מ אשה קמ"ל משמע דהאי אמרו לו פירושו דחכמים דריב"נ א"ל לריב"נ דמזה העדות מוכח כדברינו: