רש"ש על יבמות ק:

גמרא אלא מעתה כו' ולזרעך אחריך התם מאי קא מזהר כו'. ק"ל הא שמואל גופיה דריש ליה לעיל (מב) לענין הבחנה והוא כעין דרשה דהכא. וכ"ת דהתם אינה אלא אסמכתא מדרבנן הלא הכא נמי לא הוה אלא אסמכתא וכדמסיק. ואולי השתא הוה ס"ד דדרשה גמורה היא:

שם בשלמא הוא אונן כו' מ"ל בנשואין במיתתו דשני וליקוט כו'. כצ"ל:

שם ואלא בגרושה כו' אלא הוא א"מ להם אמאי כו'. לפרש"י ותוס' לעיל (כט ב) גבי אשתו ארוסה דתניא וכן היא כו' ולא מיטמאת לו שפי' כגון ברגל ע"ש קשה דה"נ יל"פ כן. ואי משום דא"כ מאי איריא כהנים אפי' ישראלים נמי י"ל דמשום הם א"מ לו נקיט כהנים דאפילו בכל השנה א"מ לו. תדע דהא דינא דהוא אונן עליהם והם עליו ודאי היה יכול להשמיענו בישראלים ולענין קדשים קלים ומע"ש. וכן הא דהוא אין יורש כו' ופטור על מכתו כו'. וכן לעיל (צט א) במשנה כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' ואין נושאין נשים כו' דין זה הוה מצי למיתני גם בישראלית כדתנן גבי מי שחציו עבד וחציו ב"ח לישא שפחה א"י כו' דמוכח דאין לו תקנה. אך בזה י"ל דנוכל למצוא להם תקנה שיקחו שפחה שישחררנה רבה ע"מ שהוא ישראל וישאנה ממ"נ. אולם גם בולד כהנת יש להם תקנה שימכרו עצמם בע"ע ויהיו מותרים בשפחה לרב בקדושין (כא ב) דעבד כהן רבו מוסר לו שפחה כנענית. ועי' בט"א ריש חגיגה בד"ה לישא שפחה א"י בסופו במש"כ על תירוץ התוס' דגר אינו נמכר בע"ע. ולענין קושייתן י"ל דהגמ' סמכה אסיפא דעולה במשמרו ש"ז וש"ז. ואי בגרושה הרי הוא ספק חלל. ועוד דבמשמרתו של שני ממ"נ לא יעלה. וכה"ג מצינו טובא:

רש"י ד"ה בשלמא הוא אונן. כגון כו' מרובות ספק זה אונן עליהם כו'. כצ"ל: