רש"ש על תמורה ז.

גמרא ואלא ל"ת דמעוך כו' מפקינן לבמת יחיד. עמש"כ בזה בס"ד בשלהי זבחים:

רש"י ד"ה רבא אמר כגון שהומם. דכרעי' דראשון הוא. ר"ל והראשון כבר הוברר ע"י גורל לכן לא נצרך השני הגרלה לכ"ע ועי' לשונו ביומא. ועמש"כ בר"ה (ה ב) בק"א להט"א בד"ה כגון שעברו עליו ב' רגלים והומם:

רש"י ד"ה מתקיף לה רשב"ל. שמא כו' דילקה משום לא תקדישו כו'. סיגנון הסוגיא מוכח כפירושו דקאי אהקדיש ודלא כפי' התוס' דקאי אהקטרה וזריקה מדמסיק כיון דשביק תמים ואקדיש בע"מ. וכן רבא אמר השתא כו' אפי' מקדיש כו'. אלא דק"ל לפי' זה מאי פריך ליה ריו"ח מהא דעובר משום ה' שמות דילמא התם מיירי במקדיש בע"מ שהי' תם מעיקרא ולא מיירי במימר. ונ"ל דדעת ריו"ח הוא דמימר בע"מ אינו עובר על בל תקדישו נוסף על לאו דלא ימיר. והשתא הוכחתו יפה דמכדי אלאוי קמהדרי ואי בתמורה נמי איתא הלאו דבל תקדישו (ומדוייק היטב מילת נמי) ששה הויין:

רש"י ד"ה שמא. ותפסה בתמורת בהמת קודש תמימה. וכ"כ שם בפי' על המשנה. והוא לשיטתו לקמן (כז) דרע ברע לא עביד תמורה וע"ש בתוס':

תד"ה אפילו. וה"ה מקדיש לדמי עולה. עי' בכ"מ ריש הל' איסורי מזבח. ומש"כ דהמקדיש נקבה לעולה דלקי. ל"י מנ"ל הא. די"ל דאע"ג דא"ר לעולה כיון דראוי' לשום קרבן לא בזיא מילתא ולא לקי. וכן רבא ל"א אלא מקדיש ליה לדמי נסכים דמשמע בע"מ דוקא אבל תמים לא אע"ג דלא חזי הוא בעצמו לנסכים: