רש"ש על סוטה ח.

גמרא דתניא אין קרבנו ש"א קרב כו'. אולי צ"ל דתנן כי מתניתין היא בתענית שם בשינוי לשון קצת עמש"כ בגיטין (פ"ה):

רש"י ד"ה אותה. והשביע אותה הכהן. עי' בגה"ש שהביא משכה"ג להגיה ברמב"ם והקריב אותה. וכ"ה בתוספתא הביאה המהרש"א בתד"ה איכא וכ"ה בספרי ובמדרש נשא בפנים שניים ועמש"כ שם אות כ"ב:

תד"ה כאן. ותימה והא טהרת ב' מצורעין כו'. מה שהעלה המהרש"א בצ"ע ע"ש. לי דבריהם מכוונים. דהרי צריך האדון להביא את העבד לפני ב"ד קודם הרציעה ומשמע מפרש"י דשני אדונים יכולים להביא את עבדיהם לפני ב"ד אחד וע"ז תמהו שפיר מב' מצורעין. אולם ל"נ דכוונת רש"י או באדון אחד. ולכאורה ה"נ כיון דהתרת נדר הוה מצוה כדאיתא בנדרים (נט) לא היה ראוי לכתחלה להתיר לב' אנשים כאחד או ב' נדרים לאיש אחד. אבל בטלה דעתי נגד דעת הרמב"ן הובאה להלכה בשו"ע סי' רכ"ח סמ"ו. ונ"ל ראיה מהא דאיצטריך למעט בחולין (כט) מתזבחהו שלא יהיה אחד שוחט שני זבחים כאחת ול"א דתיפוק ליה משום דאין עושין מצות חבילות:

תד"ה האיש. הלכך לרבנן לא שמענו מה"ת מה דינה. לפי סוגיין י"ל דגם לר"י לא פי' התורה מה דינה. רק כיון דהרהורא ליכא. לכן ס"ל דנסקלת ערומה משום צערא דגופה. והוה א"ש לפ"ז הא דלקמן לימא דר"נ תנאי היא. אבל בסנהדרין משמע דלר"י מה"ת נסקלת ערומה וכפרש"י שם. ועמש"כ שם: