רש"ש על סוטה לח.

גמרא או אינו אלא בכינוי ת"ל ושמו את שמי המיוחד לי כו'. ק"ל דבפ' קדושים בפסוק ולא תשבעו בשמי לשקר פרש"י לפי שנאמר כו' מניין לרבות כל הכנויין ת"ל ל"ת בשמי לשקר כל שם שיש לי והוא מת"כ וע"ש בק"א:

שם ונאמר להלן לשום את שמי כו'. ט"ס וצ"ל את שמו והוא בדברים (יב ה). או דצ"ל לשום שמי (בלא מלת את) והוא במלכים (א' ט' ג') והיא גי' הר"ן בפ' הקורא עומד. ובמדרש נשא ס"פ י"א מביא פסוק לשכן את שמי והוא בנחמיה (א ט). ועמש"כ שם אות יג בישוב קושיית הגה"ש כאן בס"ד:

שם אין לי אלא בנ"י כו' ועבדים משוחררים מנין ת"ל כו'. עמש"כ שם אות ט"ז בס"ד:

תד"ה וכתיב. ולא היה נ"כ בכ"י אלא בעבודת תמיד כדתנן כו' וברכו את העם כו' וברכת כהנים. עי' ברכות (יא ב) תד"ה וב"כ וצ"ע:

בא"ד וה"ה במוספין ובתמיד של בה"ע. אבל הרמב"ם בספי"ד מהלכות תפלה כ' שבמקדש לא היה נ"כ אלא פ"א ביום אחר תמיד של שחר אבל במדינה כו' אחר כל תפלה. ועי' ר"ה (כח ב) אי בעי מברך כו' ובתוס' שם:

תד"ה הרי. וכי בכ"מ כו' דהיינו אפי' בגבולין דבכ"מ אשר תברכו אבא אליך משמע כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד ונראה דמזה הטעם נמנעו כהנים לברך בש"ה כו'. לכאורה קשה דהא כ"ג ביוה"כ היה מזכיר י' פעמים ש"ה כדאיתא בסדר יומא ומשמע דאף משמת שמעון הצדיק. ואולי ביוה"כ היה לעולם גילוי שכינה כדכתיב כי בענן אראה. או דסרסינן לקרא הכי בכל המקום אשר אבא אליך אזכיר את שמי וברכתיך (והגמרא לאו בדוקא נקטא הסירוס). ומשמע דדוקא בשעת ברכה קפיד אגילוי שכינה. אבל שלא בשעת ברכה כמו כ"ג ביוה"כ לא קפיד. ועי' בקדושין (עא) אר"ט פעם א' עליתי כו' ובפרש"י ומהרש"א בח"א שם:

תד"ה לשנים. אר"ח אפי' כהן אחד קורא כהנים כו'. כצ"ל: