רש"ש על שבת צ:

במשנה מת כגרוגרת. וכתב התוי"ט שהרי מותר לאכלו כשמת (כמו שהוכיחו התוס' לקמן) ול"ד במחכ"ת דאפי' היה אסור לאכלו מ"מ ראוי הוא לנכרי כמ"ש התוס' בכיוצא בזה בד"ה שמצניעין ועמ"ש לעיל (עח ב') אך לפ"ז ק"ק מ"ט דת"ק דפליג על ר"י בחי טמא. הא עכ"פ חזי לנכרי קטן:

שם צפורת כרמים. הוא מין חגב טהור כדאיתא בחולין (סה):

תוס' ד"ה דלא. מדכתיב וכל נפש החיה כו' אלו דגים ולכל נפש כו' כצ"ל. והתוי"ט העתיקם בהשבוש:

במשנה חזר והכניסו. בתוי"ט הביא בשם הה"מ לפ' והכניסו ר"ל והוציאו כו' ודוחק. ול"נ דברישא אמר המצניע כו' ור"ל דלקח מאוצרו כ"ש והצניע לזרע כו' חייב בכ"ש. וע"ז אמר חזר והכניסו ר"ל לאוצרו ואח"כ הוציאו (דהוציאו דרישא מושך עצמו ואחר עמו כמו דקאי על וכל אדם דר"ל וכ"א שהוציאו) א"ח אלא כשיעורו. והמקשה דפריך פשיטא ר"ל כיון דחזר וזרקו לאוצר הרי ביטל מחשבתו הראשונה במעשה (ולשון רש"י שם אינו מדוייק דלשיטתו הל"ל כיון דחזר ונמלך דלא לזרעו בטלי כו') וחדש לו אביי כגון כו' ומקומו ניכר כו':