רש"ש על שבת קנז.

במשנה ונשאלין לנדרים כו'. נראה משום דהבעל מיפר נדרי אשתו שלא מדעתה אבל החכם אינו מתיר עד שיבוא הנודר לפניו ושואל התרתו. והתוי"ט נדחק בזה. ומה שהעלה בתור"ע דברי הר"ן דנדרים בצ"ע יישבתי בחדושי שם בס"ד:

שם לידע אם יש בגיגית פ"ט ובגמ' הילקטי כו'. וע"ש פירש"י ותוס'. ופירש הרע"ב הוא כעין ומיהו יתכן לומר כו' שבתוס' וגם על פירושו יקשה מארובה כו' עיין מהרש"א. ולי ג"כ קשה מרפי"א דאהלות דאיתא שם להדיא דאף סדק כ"ש מפסיק שלא תעבור הטומאה מעבר לעבר ע"ש. ולעדנל"פ דהסדק לא היה הולך ע"פ כל אורך הגיגית. אלא באחת מקצוותיה נשאר שלם בלתי סדק. והם מדדו את קצהו השלם אם יש בו טפח שיעור אוהל. היה מביא אה"ט (עי' תוי"ט ד"ה לידע) ואם לית ביה טפח הרי הסדק מפסיק. ופי' זה מדויק בלשון המשנה דלפירושם הל"ל אם יש בסדק הגיגית פ"ט. ולשון פותח טפח מצינו על דבר שלם בכ"מ ומהם בסוכה (כב) ע"ש ברש"י ותוס'. ובאהלות פי"ב מ"ו ובפי"ד כמה פעמים:

רש"י ד"ה משקין. משום סירכא דמשכא כצ"ל: