רש"ש על שבת קיא.

גמרא והתניא כו' אבל מגמע ובולע. ק"ל מדוע לא משני ברייתא כרבי דאמר חומץ משיב אה"נ ביומא (ס"ד פ"א) ומתניתין כרבנן דמוכח שם דפליגי עליה ועוד ק"ל דלישני דברייתא איירי במזוג דמודו ביה רבנן כדאיתא שם וכדמוקי הרא"ש למתניתין דפ' כיצד מברכין (מ' ב) ויותר קשה דהתם ביומא פסקינן דא"ה כרבי והכא מסקינן דמותר והלא מוכח דלרפואה קשתי וי"ל דכיון דמזוג שתו ליה אינשי לכן מותר לשתותו אף כשהוא חי משום דלא מינכר מילתה דיתלו יותר שהוא מזוג ושותהו כדרכו [ועי' בירושלמי דתירץ כן] :

שם ונימא מדלפני טיבול שרי לא"ט נמי שרי. ומסקנא הכי הוא לכאורה האי סברא שמעינן לר' יוסי לקמן (דף קיז ב) במשנה. ורבנן פליגי עליה שם וקיי"ל כוותייהו ויש לחלק:

תד"ה לא ס"ד. וא"ת ונוקי הך ברייתא כו' כמ"ד טב"מ כו'. המהרש"א הקשה אמאי לא הקשו דרבא גופי' א"ל דטב"מ ולא הדר אלא מטעמא דהואיל ע"ש. לכאורה לפ"ז תהיה חזרה ג"כ מטעמא דאדם נראה כמיקר. והא דנקטי לעיל תרי מילי ל"ד אלא משום דסגי בהכי. וי"ל דזה לא איקרי חזרה אלא דל"נ להכא אבל מ"מ קיימת היא לענין דלעיל (ד' נג ב) ע"ש: