רש"ש על שבת קו:

רש"י בד"ה השתא דאתית להכי. לאוקמינהו כו'. ולעד"נ דהוכ"ת כו' הא בביבר מקורה כו' נשאר ג"כ להמסקנא. ותרווייהו דביצה בשאינו דרור וכ"מ לישנא דהכא בצפור דרור משמע דרק מתניתין דהכא. והשתא א"ש לישנא דהשתא דאתית להכי בפשיטות ור"ל לחלק בביברים לענין עוף נוכל לחלק ג"כ לענין חיה:

רד"ה הא בביבר קטן. מתניתין דהכא ודביצה. והא מתניתא דביצה בביבר גדול כצ"ל:

רד"ה ארישא. דאף בשעת הטל כו' שרי. ל"י מאין לקח לפרש דאף לכתחלה שרי הא כ"פ דשבת פטור אבל אסור. וכ"מ ממה שהשמיטו הפוסקים לד"ז דבשעת הטל פטור. משום דסברי דחגבים אין במינן ניצוד (עי' רמב"ם פ"י הכ"ד) דלא כדעת רש"י בד"ה במינו ניצד. וא"כ אף בשעת השרב פטור והברייתא אתיא כר"מ. ואם איתא דמותר לכתחלה ה"ל לחלק. גם ק"ל מאי הוה דמתעוורות הא הצד צבי סומא חייב. וי"ל:

במשנה ישב האחד עה"פ ולא מלאהו כו' השני חייב. לכאורה קשה לר"נ לעיל (צד ב) דאם אפיק חצי זית מכזית ומחצה חייב משום דאהני דאי שקיל מיניה תו פורתא לא יטמא ה"נ נימא דאהני הראשון (אם לא נשאר פחות רק כדי מלואו של הצבי) דאי הדר תו מיכסי קצת מן הפתח יהא ניצוד ובקל יש לחלק:

שם אע"פ שעמד הראשון והלך לו. עתוי"ט שנתקשה דכיון שנתן השני מקום לראשון לצאת כבר דרך אותו מקום יוכל ג"כ הצבי לצאת ואח"כ כשמלא השני אותו מקום ה"ל צד ולמה יהיה פטור. ועמ"א סי' שי"ו סקי"א שהשיג עליו ודעתו להתיר אף כה"ג כיון שכבר היה ניצוד ע"ש. וסברתו זרה מאד. ועי' תו"ח. ואנכי מצאתי בתוספתא ברפי"ג הצד צבי בחצר של ב' פתחים נעל הראשון אה"פ בא שני ונעל אה"פ (ר"ל הפתח הב') השני חייב והא' פטור. חזר הא' ופתח ונעל הא' חייב על צידה שניה. הרי מבואר דאף שכבר היה ניצוד מ"מ כיון שפתח הא' וכלתה שמירתו אם נעל אח"כ חייב. ועל התוי"ט אני תמה מאין פסיקא ליה שיוכל צבי לצאת דרך אותו מקום שיצא בו האדם. הלא עינינו רואות שעובי הצבי יותר מעובי אדם בינוני. ועתה י"ל כפשוטו ד"מ דחלל הפתח היה במכוון שיצא הצבי דרך בו. ובא הא' וסתם חצי חללו (ומלאהו ל"ד אלא דר"ל דמיעט להחלל עד שלא נשאר בו בכדי שיצא בו הצבי) והב' סתם חצי חללו הנשאר ולכן אף שעמד הראשון והלך לו ונשאר מקומו פתוח אין בו כדי שיצא הצבי ועד"ז דעת לנבון נקל למצוא עוד גווני אחריני וישמע חכם ויוסיף לקח:

שם הא למ"ד לנועל כו' ונמצא צבי שמור בתוכו. עי' פירש"י והר"ן שנדחקו. ולעד"נ דתיבת שמור הוא תואר לצבי הנזכר. ושיעורו ונמצא צבי שהוא שמור (דהיינו קשור כמש"כ הר"ן בא"נ ע"ש) בתוכו. דודאי אף שניתר אח"כ אין אומרים לזה שיפתח כמ"ש הר"ן ולענין קושית התוס' מאי אולמיה כו'. נראה מפירש"י לקמן בגמרא דממעשה בנ"א מביא ראיה וכדאשכחן בכ"ד בש"ס והא מעשה בכ"י כו':