רש"ש על סנהדרין כז.

גמרא נימא כתנאי. וכל הסוגיא. לכאורה קשה דהא בלתיאבון הוה ג"כ מקולא לחומרא דבאכילת נבלה אינו רע לבריות וא"כ אמאי מודה רבא בי'. וכן לוה ברבית א"ר לעיל דפסול ואמאי הא אינו רע לבריות. וי"ל דטעמא דרבא דמכשיר בלהכעיס הוא דכיון דאינו נהנה ממנה ע"כ הא דעובר עליה אינו רק משום דלא מחשיב לה לעבירה לכן להעיד שקר דחמירא מינה (וגם היא מצות שכלית) אמרי' דמחשיב ליה לעבירה ולא עביר עליה. אבל היכא דאינו אוכל אלא לתיאבון א"כ חזינן דמחשיב לה לעבירה רק דתאותו מעבירתו לכן חשדינן ליה דגם חמדת ממון תעבירנו ואף להרע לבריות וכמש"כ הרי"ף והרא"ש כפין ואכיל נבלה כפין נמי ושקיל ד' זוזי ומסהיד:

רש"י ד"ה ה"ג מומר כו'. כיון דמשום ממון קעביד כו'. משמע דאם אינו אוכל רק היכא דאינו מוצא כלל דהתירא כשר. ותמוה דבכ"מ בש"ס פי' אם אינו מוצא דהתירא עי' ריש חולין ועוד ליפלגו בלתיאבון גופיה. ודוחק לומר דבאינו מוצא כלל גם לאביי כשר ומלשון הרי"ף והרא"ש שהעתקתי לעיל משמע ג"כ דאפילו אינו מוצא כלל פסול דכמו שתאוות הבשר מעבירתו על הדת כן תעבירנו חמדת הממון. ונפשו ש"א מחמדתן ביותר כדאיתא בשלהי מכות. וכ"מ לעיל בתד"ה החשוד (וע"ש בנ"י) ולעיל (ט ב) בד"ה לרצונו:

רש"י ד"ה שבועת שוא. עה"ע כו' שבועת שקר על העמוד ש"א שהוא של זהב. תימה דמבואר להדיא בשבועות (כט) במשנה דזוהי שבועת שוא. וע"ע שם (כ ב כא) לכן נ"ל למחוק ב"ת אלו שבועת שקר:

תד"ה מאי. וקא בעי למימר דאפי' שבועת שוא. הלשון אינו מכוון דאיתא להדיא במתניתין שם שאפילו שבועת שוא. ועיין רש"א: