רש"ש על ראש השנה ג:

גמרא למנינא אחרינא הוא. פי' התוס' לשום מעשה שהיה. ותימה דהכתוב בא לפרש לנו באיזה זמן היה וסתם המספר עד אשר לא נדע. ונ"ל משום דהעת דקטיל בלשצר ודריוש מדאה קבל מלכותא ודאי היה מצוין אצל ישראל כי עת נקמה היא אשר נקם ה' נקמת עמו ומקדשו ונכרתה המלוכה מזרע מרעים. ולכן מנו לפעמים אליו זמני מאורעותיהם. זכר לדבר בגיטין (עט ב) במשנה "כתב לשם מלכות מדי" ובפרט בענין הזה כאומר הרי זה כ' שנה מצמיחת הישועה ועדיין ירושלים חרבה וע"ד שכתבתי לעיל. ודריוש לא מלך רק שנה אחת כדפרש"י במגילה (ס"ד יא) ואחריו מלך כורש דהוא ארתחשסתא זה לפי' התוס' וא"כ שנת כ' לדריוש היא י"ט לכורש ובניסן שאחריו שפיר קרי ליה שנת כ':

גמ' שם לא ס"ד דתניא דברים כו'. הט"א הקשה דלפ"ז לא מוכח מקראי אלא מהברייתא וא"כ מ"ק לקמן (ח) ר"ח קראי אתי לאשמעינן. ול"נ דהש"ס אינו מביא הברייתא אלא לרווחא דמילתא אבל גם מפשטייהו דקראי הכי משמע והברייתא גופה הוציאה מהן. וכה"ג לקמן שהביא הש"ס הברייתא דבאותו הזמן כו' ובאמת מוכח הכי מקראי כמ"ש התוס' שם:

גמ' שם ויאמר לי המלך על מה זה כו'. כצ"ל:

גמ' שם ושיציא ביתה דנה כו' תלתא כו'. כצ"ל:

גמ' שם דהיא שנת שת. כצ"ל בל"י:

גמ' שם מתקיף לה ר"כ ומי החמיץ והכתיב ומה חשחן כו'. תמוה דלפי המשך הכתובים משמע דזה היה בשנת שתים לדריוש כשהתחילו לבנות וצרי יהודה רצו להפריעם. וא"כ מאי פריך דאדרבה בשנת שתים קיימינן השתא דלא החמיץ מקראי דחגי (וזהו כוונת התוס' לקמן ד"ה ונדבך שכ' ומיהו קשיא כו' ור"ל דהא עד שנת שתים היה בטל לגמרי בנין הבית ואח"כ כשהרשה לבנותו הרשיע במכתב זה ומתי היה צדיק) ורש"י שכ' שהוא באגרת ששלח ביד עזרא צע"ג:

תד"ה למנינא. בחדש השני בעשרים בחדש נעלה כו'. כצ"ל:

תד"ה שנת. ועוד דבסמוך פריך כו' דאמר מניסן מנינן לו כמלכי ישראל. כצ"ל:

בא"ד מהאי קרא גופיה דשנת עשרים דמחדש תשרי קא חשיב. כצ"ל:

תד"ה באותו זמן. כשעשו פסח היה שנה שביעית. כצ"ל: