רש"ש על ראש השנה ב:

גמרא מת באדר כו' מונין שנה לזה ולזה פשיטא. ע"כ לא מקשה רק על מאי דתני דמונה לשני (דלראשון טובא אשמעינן דאע"ג דכבר עמד מלך חדש מ"מ יכולין למנות לאותו שמת) וא"כ מוכרח רש"י לפרש מה שפי' בד"ה שתא לבי תרי ודלא כט"א:

גמ' שם ויצ"מ גופה מנלן דמניסן מנינן כו'. עי' ט"א כה"ד. ובמחכ"ת ל"ד בכאן. דאם מונין מאדר יהיה מכוון מ' שנה מיום ליום ואם מאחד משאר חדשים לא יהיה רק ל"ט שנה מכוון. וממילא א"ת שלא מת משה אלא באדר שלאחריו יהיה מ"א או מ' שנה מכוונות. וכבר נדפס זה בשמי בק"א שם אלא ששינה המחבר במחכ"ת את לשוני ודבר בלשון נלעג:

גמ' שם דלמא להקמת משכן. עט"א דס"ד דלהקמת משכן מונין מר"ח ניסן. א"כ יהיה מעשה דשבט אחר מעשה דאב שנה ומחצה ומשה מת בז' באדר שאחריו נמצא היה אז בן קכ"א שנה. עמש"כ המחבר לעיל בד"ה ויצ"מ:

רש"י ד"ה מת בניסן כו'. וה"ה כו'. תימה דהא בבא זו היא לאשמעינן דמונין גם לראשון ולו הוה רבותא טפי אם עמד שאחריו בניסן דעדיין לא מנו לו אלא זמן מועט אעפ"כ מונין אליו כל השנה אף לאחר שעמד השני:

רש"י ד"ה ויהי בארבעים. הואיל משה כו'. א"י לאיזו כוונה הביא לנו מקרא זה:

תד"ה דאימנו. כסף בדינרין אין פחות מבב' דינרין כו' ופריך אבתר' כו' בתרי דינרי דהבא קא"ל. כצ"ל: