רש״ש על משנה אבות ג:יג

במשנה מסורת סייג לתורה נ"ל לפרש שהיא סייג להמתפרצים מחכמים בעיניהם לעשות ט"ס בכה"ק במקום אשר הלשון דחוק לפניהם לפרשו כפשוטו או שהיא נגד כללי הדקדוק או אם נמצא איזו סתירה ממקום למקום ובפרט בס' ד"ה אשר הוא בעיניהם כעיר פרוצה ושם תורה כולל כל ספרי תנ"ך כמש"כ בס"ד במ"ר נשא פ"ט אות י' במ"ק:

שם מעשרות סייג לעושר. עי' פי' הרע"ב אולם לשון סייג מובנו על שמירת הדבר שכבר נמצא לכן נ"ל שכוון למעשה המסופר בש"ר ס"פ ל"א באדם שהיה לו שדה כו' ע"ש:

שם בתוי"ט ד"ה שחוק כו' אלו תנן הסייג כו' לא הוה משמע מיני' אלא כו' מביאין כו'. ואני אומר דגם זה לא הוה משמע לפמש"כ הרע"ב בפ' דלעיל מ"ט על בבא דאיזו היא דרך רעה שיתרחק כו' ע"ש: