רש"ש על פסחים נט.

גמרא אף מחוכ"פ בשאר ימה"ש שטובל ואוכל בקדשים לערב. עיין תוספות (חגיגה כא):

גמ' והאיכא אשם כו'. והאיכא עולה כו' וכ"ת כו'. עיין צל"ח שתירץ על קושיית המהרש"א דליכא לאוקמי במחו"כ דזב דכיון דאין בהמה עמה דליגזור משום הקטרתה מאי איריא משום לאכול בקדשים בלא"ה שרי. ותמוה דהרי יש עולת העוף עמה ואיכא למגזר משום הקטרתה וקושיית המהרש"א בקל י"ל דמשמע ליה להש"ס דרי"ש מיירי בכל מחו"כ דומיא דת"ק. ועוד י"ל ע"ד תירוץ הצל"ח והוא דלא שייך למגזר משום הקטרה אלא היכא דהקרבן דבר הקטרה שעמו מעכב גם כן הכפרה אלא שכבר הוקרב חיישינן דהרואה לא יתלה שכבר הוקרב אלא יאמר שגם הוא קרב אחר התמיד אבל אם אינו מעכב הרואה יתלה שיקריבוהו למחר וליומא אחרא ובזב וכיו"ב לכ"ע עולתו לא מעכבא וכדאמרינן (בנזיר יח ב) עולה לא בעי מיעוטא כו'. ואף לרי"ש דשם דמצריך מיעוטא הא פירש שם התוספות טעמו דבנזיר איכא למיטעי ע"ש אבל בעלמא אית לן למילף מיולדת שפירש בה קרא דלא מעכבא או מנזיר גופיה עיין תוספות (זבחים ה) ד"ה עולתה וזה דלא כהמהרש"א דמשמע מדבריו דעולה גם כן מעכבא אלא דהקדמתה א"מ:

גמ' וקי"ל דאפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה. לכאורה האי סיומא הוא שפת יתר כאן דהא כאן העולה גם כן עוף אבל לפי מה שהוכחתי בפ"ח דנזיר בס"ד שיכול להביא עולת בהמה עם חטאת העוף תחת עולת העוף וכש"כ מצורע עני דתבא עליו ברכה (עיין נגעים פי"ד מי"ב) הוכרח לסיומא הדין דל"ת בשקרב עולת בהמה ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה בשאר ימה"ש. אם הביא שלמי נדבה קודם התמיד כו'. לכאורה בכה"ג יכול לקיים שניהם דיוכל לאוכלן למחר אחר שיביא כפרתו לאחר תמיד ש"ש (עיין תוספות לקמן ר"ד צב) יותר ה"ל לפרש בתודה שא"נ רק ליום ולילה ולפי מה שהביא הב"א (בשבת קלג) דעשה דוחה ל"ת אפילו היכא דיוכל לקיימה למחר בלא דחיית הלאו משום דשהויי מצוה לא משהינן וכן לפי מאי דהבאתי (בברכות ט) בשם התו"כ דמצוה מה"ת לאכול מקצת ביום הא' א"ש פרש"י וכש"כ לפי מאי דמסקו ר"ח ור"פ אין כאן עשה דהשלמה אלא משום גזירה:

רש"י ד"ה הכא. וטהרה של מחו"כ כו'. ואחטאת קאי ביולדת. כצ"ל:

תד"ה אין. ודישון מה"פ ושני ג"ע. לכאורה הדישון הוא בכלל הקטורת וקטורת ומכשיריה קאמר. ושג"ע נמי מכשירין דתמיד נינהו: