רש"ש על פסחים כח:

רש"י ד"ה לקובעו חובה. האי ז"י תאכל עליו מצות כו'. כצ"ל וכדפי' בסוה"ע:

תוס' ד"ה ר"ש. וי"ל דגזרינן שמא יאכלנו. ק"ק א"כ לר"ש הל"ל תולין כל שש ויאכיל לבהמתו דהוי כמו גזירה לגזירה:

תוס' ד"ה א"כ. וקשה אמאי איצטריך כו'. לע"ד י"ל דאתי למעוטי. תוס' יו"ט. וע"ד שממעט תנא דעצם עצם (ביומא פא) ע"ש ושפיר יליף לה מההיקש דאכילת מצה אינה אלא בלילה ממש כמ"ש התוס' בר"פ ע"פ. ועי' בהה"מ בפ"א מהל' שביתת עשור ה"ו:

תוס' ד"ה וחד. וא"ת ולחזקיה מנלן אה"נ לפני זמנו. נראה הא דל"ק להו מלאחר זמנו משום די"ל אה"נ דמותר ואע"ג דלאוקימתא דראב"י לקמן מוכח דאסור י"ל דסבר כר' אבהו. אבל בלפני זמנו איתא בברייתא ומשעה שאסור כו':

בא"ד וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו. לכאורה הא בהדיא אר"י ומנין לאוכל חמץ משש ולמעלה כו' שנאמר לת"ע חמץ הרי דמל"ת יליף אלפני זמנו ולא מלא יאכל. ואולי דאתו לאפוקי שלא תאמר דלא יאכל אתי לאח"ז ושפיר ילפינן לפ"ז מן לאח"ז דשניהם אינן בכרת. אבל לקמן אמרינן אלא לראב"י משום לא יאכל חמץ מב"ל. הרי דלא יאכל מוקמינן אלאח"ז וכן איתא להדיא בירושלמי: