רש"ש על פסחים יא:

גמרא ומ"ש גבי קירצוף דל"ג. בגה"ש הקשה הא קידור לא הוי רק דרבנן כו'. וכ"ע הב"א הקשה זה מדנפשיה ולא זכר דברי הת"י דיומא ולא ראה סוף דבריו שכתב אח"ז מצאתי שהקשה כן בתו"י כו':

משנה רי"א כו' ותולין כל חמש. לכאורה יפלא כיון דאיסור הנאה מז' הוא ג"כ מדאורייתא ולוקין עליו עי' מל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת מדוע ל"ג עלי' ג"כ כמו באכילה וי"ל שלא רצו להחמיר כ"כ ואשכחן כה"ג לענין בשר בחלב דאע"ג דהג' איסורין שבו דהם אכילה הנאה ובישול שוין לאיסורא מ"מ במאי דגזרו מדבריהם ל"ג אלא על אכילה עי' יו"ד ר"ס פ"ז ובזבחים (צט ב) באכילה עבוד רבנן מעלה כו' ועי' (שבת יב ב) תוד"ה ר' נתן:

גמ' אחד אומר בשנים בחדש וא"א בג' עדותן קיימת כו'. נ"ל דדוקא בכה"ג אבל אם שניהם לא כוונו יום החדש לפי מה שהוא עדותן בטלה דבב' לא תלינן טעות כמו לרבא בשעות לקמן ולא"ד גם לאביי ואפשר דאף לל"ק דאביי מודה בימי החדש דבהם אין הטעות מצוי כ"כ כבשעות ופירש"י בד"ה עדותן בטלה שכתב הטעם דבעינן שתהא עדותן מכוונת (משמע דר"ל שתהא מכוונת של זה לשל זה) אינו מובן דתיפוק ליה דאחד מכחיש א"ע מימי החדש לימי השבוע לפי האמת והנ"ל דנסתרסו הדבורים וזה קאי על עדותן בטלה דשעות דלקמן. [שוב ראיתי להמהרש"א שם בר"פ היו בודקין שהתעורר בזה ויש ט"ס בדבריו ע"ש] :

תוס' ד"ה אחד. ומע"ה עד הנה"ח מהלך ד' מילין כו'. כן הגיה השנ"א בפ"א דברכות ע"ש ועי' כה"ד וק"ל מאי דא"ר לקמן מעשה כי הוה או בתחלת שתים כו' דא"כ הוה קודם הנץ וזה שאמר בסוף שלש ודאי הוא אחר הנץ ואיך עדותן קיימת ואין לומר דרבא יכוון לתחלת שתים לפי אמירת העד דסובר שאז הוא אחר הנץ אבל באמת היה אז שעה ומחצה דא"כ מאי האי דמסיים וחד מנייהו קטעי ב' שעות כו' הלא אינו אלא שעה ומחצה. אולם לשיטת התוכנים די"ב שעות דיום נחשבות מנץ עד שקיעה עי' בהגר"א ז"ל באו"ח תנ"ט סק"ה קושייתם נופלת לגמרי דכיון דמעידים בשעות כוונתם על השעות שעברו מהנץ ואילך: